קטע שכתבתי על אבא שלי.. מה אתם חושבים?

אבא, אתה יודע משהו?
אני מפחדת ממך.
באמת מפחדת ולא, זה לא פחד נורמלי מכבוד לאדם מבוגר ומוערך.
זה פחד מחרדה, חרדה שיום יבוא ותתהפך עליי,
שנינו יודעים שיש מצבים שזה לא ממש נשלט אצלך.
אני מפחדת להיות כנה איתך, ולהגיד לך מה אני חושבת.
כי אני יודעת מה תחשוב, ויודעת שלא תקבל את זה.
אתה יודע?
לפעמים בא לי שיהיה לי אבא.
שאכפת לו ממני באמת, שלא יודע רק לכעוס ולשאול "כמה הוצאת במתמטיקה?"
שידאג לי וישאל מה עובר עליי.
שיהיה לו אכפת עם אני בוכה בגלל משהו, ולא פשוט יעביר את זה הלאה.
אני קצת מתגעגעת לאבא שאף פעם לא הייתי אליי.
אני יודעת, אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים, ורוב הזמן אנחנו לא מסתדרים.
אבל אפשר גם לדבר, ולהתווכח בלי צעקות וצרחות.
למה ויתרת עלינו?
אני הבת שלך, אני צריכה אותך בחיים שלי.
זה לא פייר שאתה יודע רק לכעוס עליי. אני משתדלת.
באמת אני משתדלת להיות מספיק טובה בשבילך, אבל מה לעשות?
אני לא יכולה להפוך לילדה שאני לא.
אני יודעת שהיית מעדיף אותי אחרת, אולי טיפה פחות דעתנית ועקשנית
קצת יותר חכמה
פחות רגישה
בעצם, היית בונה אותי לגמרי מחדש, מייצר לך את הילדה האידיאלית.
סליחה שאני לא כזו.
עם הייתי יכולה, הייתי משתנה בשבילך. אבל אני לא יכולה אתה רוצה אותי אחרת.
אבא,לפעמים נדמה לי שאני שונאת אותך אבל אתה עדיין אבא שלי אחרי הכול, ואני יודעת שזו סתם הרגשה.
אכפת לי ממך למרות שלא נראלי שבאמת אכפת לך ממני.