היי, כתבתי קטע פריקה ורציתי לשמוע עליו דעות, אני מאוד יעריך מי שיענה :) מה אתם חושבים עליו?

~אני המקולקלת~

כל הודעה שהיא שולחת רק גורמת לי לבכות יותר,
כל משפט שלה גורם לי להצטער.
היא לא מבינה את זה.
היא חושבת כרגע רק על הפיגעות של עצמה.
היא תמיד דואגת לי? זה מה שהיא טוענת,
אך אם באמת היא היתה דואגת לי.. היא היתה יודעת מה אני עוברת.
היא היתה יודעת שבזמן האחרון אני בוכה מלא.
היא היתה יודעת שאני כבר מזמן לא אני .
היא עיוורת אם היא לא רואה שאני כבר משהו בלתי ניתן לתיקון, שאני שבורה מידי כדאי להיות נורמאלית. שאני דפוקה מידי.
שהסריטה שלי, כל כך עמוקה,
שאני פשוט מקלקלת אותה.
אני אנוכית וכפוית טובה, אני בכיינית ושומרת טינה.
אני פשוט דבר שאי אפשר לתקן יותר.
דבר שצריך להיות עליו סימני אזהרה.
דבר שצריך להתרחק ממנו כמו אש.
אני פשוט רוצה שיעזבו אותי, שיתעלמו ממני שיתנו לי לאט לאט להעלם..
אני מודה לפחד שבזכותו מנעתי מעצמי הרבה דברים,
אבל אני לא חושבת שאחרים לו מודים.
אולי החיים בלעדי היו יותר טובים?
זה לא שאני תורמת הרבה חוץ מלכאב ועצבים..
חוץ מלגרום לאלה שבאמת אוהבים, להתאכזב כל פעם מחדש.
הדמעות החמות שזולגות מבין עיניי,
מרטיבות בעדינות את ריסיי,
זולגות ויורדות על לחיי האדומות מבכי..
ומשם, היישר אל בין שפתיי הנפחות מרוב נשיכות,
נשיכות שנגרמו כדאי לשמור על פי סגור,
לבל יאפשר ליבבה לצאת מביניהן.
הלשון יוצאת מעט החוצה ללקק את שפתיי הכואבות..
והדמעות? או שבפי הן נכלאות, או שהן ממשיכות במסלולן, לאט לאט אל עבר הסנטר וממנו אל הצוואר.
רק שם הן נגמרות, אחרי שהכתימו את כל פניי.
עיניי אדומות ונפחות מרוב בכי..
ואני רק רוצה להעלם, לא להיות קיימת.
וכולם אומרים לי "זו תקופה שעוברת" אבל זה לא עובר,
זו אני, אני המקולקלת..
אני זו שצריכה להיות "תקופה שעוברת.."