פתאום מבינה עד כמה המציאות הזויה.. (פירוט..)

טוב,אני לא יודעת בדיוק *איך* לכתוב את זה אז אני אנסה בצורה הכי מובנת שיש לי.
טוב,
אז לכול מי שלא יודע,
שכונה ג' בבאר שבע מוגדרת בשכונה מסוכנת.
ואני גרה בה.
בחופש הגדול שעבר דקרו שכן בבניין שלי(כנראה על רקע עסקת סמים)
וקצת אחרי זה חטפו בנאדם בכיכר ליד הבית שלי גם על רקע סמים.
וזה פשוט עצוב לי,
וכואב לי.
שכול פעם שהמדריכה שלי מהסניף בני עקיבא מלווה אותי הביתה,אנחנו צריכות לחכות שעות כדי שמישהו (בן) מהסניף יסכים ללוות אותנו.
אפילו אם זה ילד בן 9..
כואב לי שכול פעם שאני יוצאת מהבית אני מחזיקה את המפתחות ביד כדי שאם מישהו ייתקרב אליי אני אוכל להתגונן.
עצוב לי שחברה שלי מוטרדת כול כך הרבה פעמים.
וזה כואב כול כך!
עצוב לי שאנחנו צריכות להסתובב עם גז פלפל.
עצוב לי שאני שולחת הודעה למדריכה שלי :"אני בבית,אני בסדר,לא תקפו\הטרידו\דקרו אותי."(אחריי שהיא ליוותה אותי עד לדלת של הביניין)
וזה לא שאנחנו היסטריות.
זה לא.
כי הנה,
קורים דברים,
וזה ברגיל אצלנו ללכת מכות עם הערבים שמסביב לסניף.
וזה רגיל אצלנו להתערב כמה ניידות לכמה אמבולנסים יבואו בסקירה הבאה.
וכן,
היו לנו דקירות צמוד לסניף.
וכן,
עשינו משהו,הגשנו תלונה.
וכן,
אני כבר רגילה להיכנס לביניין ולהתפלל שלא יהיה שוב דם במדרגות.
על החתום:
ילדה שנאלצה לגדול מהר מידי.
בת 13
אבל בגלל השכונה מתנהגת כמו בת 30.


מה אתם חושבים?
(סליחה שארוך)