משהו שכתבתי ברגע די מוצף . אשמח לשמוע דעות ..

זה הלב שלי, וללב שלי יש מחסומים . הוא לא מכניס אליו כל אחד, הוא לא מקשיב לרעשים עמומים, הוא לא מתרגש ממישהו שעבר והסתכל לרגע או שניים, כי דבר בא ודבר חולף ודבר אחר יבוא בנתיים .
זה הלב שלי, ויש לו סלקטור די רציני . לפעמים הוא נחמד, לפעמים הוא קשוח קצת יותר, כזה שחוסם את הפתח ולא משחרר, גם כשמשהו בפנים כבר מת להתעורר .
זה הלב שלי, שכל שנה מתרחב מחדש מהסביבה שאיתי, ומנגד לא מכניס אליו שומדבר דבר שהוא לא אמיתי . זה אולי קצת קשה, אבל זה עדיף, אם תשאלו אותי .
זה הלב שלי, שלפעמים משתוקק קצת לקפוץ ולעשות סלטות, להתרגש משטויות של ממש, לפרפר ואולי קצת לחטוף מכות, וביננו, כמה זמן כבר אפשר לחכות ?
זה הלב שלי, שחסם את עצמו במשך שנים, ואז נתן למישהו אחד להיכנס באמת לבפנים, והוא היה שם הרבה זמן וכבר היה לו מקום קבוע, ולמשך הרבה זמן הוא פשוט היה רגוע . רגוע טוב, רגוע שלם . ואז גם התחושה הזו התחילה להיעלם . אז גם כשהכל היה עוד טרי, זה נחתך, גם כשהיה נראה כבלתי אפשרי .
זה הלב שלי, שמלא בכל כך הרבה אנשים, מקומות וחוויות, ורק באיזור אחד בו הוא לא נותן לאף אחד להיות . מאיזושהי סיבה, לא ברור לי למה . הרי מזמן הדפיקה הזו לא קמה .
זה הלב שלי, שהחליט בזמן האחרון להשתגע, ועוד ממשהו שכל כך לא מתאים לו . ואולי זה סתם כי הוא מתגעגע . לתחושה, לזיכרון, למשהו שהיה פעם שלם ועכשיו יש בו איזה חורון . או כי למרות הכל, אי אפשר לשלוט ברגשות . אפשר לנסות, אפשר להדחיק, אבל .. בסוף הכל צף . וזה די מצחיק, כי עם כל הצער, התסכול, הכעס והכאב ..
זה הלב שלי . וזה מה שהוא אוהב .