למה עריות זה העברות הכי חמורות בתורה והעונש עליהם הוא הכי קשה

אני אוסיף - אם אין לנו בחברה הגבלות מיניות ביחד איתה תמיד יבוא כאוס ותוהו ובהו. אלימות. חוסר סבלנות. אם אדם לא יכול לשלוט על היצרים של עצמו למה שישלוט על עצמו עם אחרים?

המהרל מפראג בספרו באר הגולה באר השישית מזכיר מן העניין הזה

שואל השאלה:
ומה הוא אומר?

יהודי נדרש למסור את חייו על שלושה איסורים שמהם נובעת קדושת החיים. בהעדרם מותר האדם מן הבהמה אין.

איסור עבודה זרה הוא תמצית היחס של האדם לאלוהים, שרק אמונה בו מקנה לאדם מעמד רוחני חופשי (צלם אלוהים) שמאפשר לו לחרוג מטבעו הבהמי ומהסיבתיות הטבעית, או לפחות להאמין ביכולתו לעשות זאת.

איסור שפיכות דמים הוא תמצית היחס של האדם לאחר ולקדושת החיים.
בהעדר מוסר האדם הוא עוד בע"ח החי את מלחמת הקיום של הטבע ודואג לצרכיו האנוכיים על חשבון אחרים.

איסורי עריות הם תמצית היחס של האדם לעצמו. בהעדר מגבלות על התחום המיני, שנועדו לנתבו לתכלית עליונה ומוסרית (נישואים והולדה), האדם אינו אלא בע"ח החי ע"פ יצריו המידיים.

מצד סברא (אל תקבל את דברי כתורה מסיני) אני יכול לומר שזה בגלל שזה נובע לקדושה שלנו.
אבל בפשטות הדין של יהרג ואל יעבור הוא נלמד במסכת סנהדרין (עד.) מהיקש מרוצח והרוצח עצמו זה ביהרג ועל יעבור מצד סברא: "מי יימר דדמא דידך סומק טפי? - דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי".

התורה דורשת מאיתנו להתגבר על הדחפים והנטיות שלנו. לקבוע את הטעם לכך זה מעבר להשגתנו. זאת תהא יומרה. לפעמים אין יחס בין חומרת העברה לחומרת העונש.

זה ארוך בשביל כתיבה
אכתוב לך את עיקרי הדברים ותרחיב הלאה ברוחב דעתך.
מהות הדת היא חסד-נתינה-השפעה, להגיע לרמה של נתינה גדולה ומינימום לקיחה.
אהבה היא נתינה ובמהותה היא מגיעה מנקודת החסד ומנקודת המידות הטובות שנתן אלוקים לאדם
והסיבה שלאהבה יש משמעות כל כך חזקה ביהדות היא כדי שדרכה אדם יוכל לקבל פרספקטיבה ולהגיע לאהבת אלוקים,
אלא שבירידתה למטה מתקלקלת הנתינה הזו של החסד ונהפכת ללקיחה גמורה
כי אדם ששוכב בנקודה היותר פנימית לוקח ולא נותן
והיפוך החסד הוא השחתת העולם
והפך הכתוב עולם חסד יבנה.
תוכל לראות מקורות נוספים על כך
(דוגמא בפירוש שפת אמת על התורה פרשת וישב)
מקווה שהצלחתי להבהיר פחות או יותר את העניין.