מה אתם חושבים על מה שכתבתי? תקראו בבקשה, חשוב לי לשמוע את דעתכם

דיי!! תפסיקי להרביץ לי!
צעקתי עלייה. על החולת נפש שאני לא חושבת שאפשר לקרוא לה אמא.
"תלבשי את הבגדים שלך ותעופי לבית ספר" היא אמרה.
זה כיף לקום בוקר עם מכות. נכון?
לבשתי את הבגדים אירגנתי את התיק ופשוט עפתי משם.
שנה חדשה. הכל חדש. ילדים שמחים, מחייכים. חבל שאני לא יודעת לזייף חיוכים.
נכנסתי לכיתה שיחקתי בטלפון וחיכיתי שיתחיל השיעור.
פתאום איזה ילד בא.
"אפשר שיחה?"
הוא מלמל.
לא שמעתי ואז הוא נגע בי כזה.
אל תגע בי אף פעם בחיים שלך!
צעקתי ודחפתי אותו ורצתי מהכיתה.
כשחזרתי לכיתה ראיתי שהמנהל היה שם.
"כן גברתי, את יכולה להסביר לנו מה פשר האירוע הזה" הוא אמר.
אף אחד וכשאני אומרת אף אחד. אף אחד לא יגע בי.
"טוב תבקשי סליחה ותחזרי חזרה למקום. אני כבר אדבר עם מי שצריך" הוא אמר.
יופי. עכשיו עוד מכות. חשבתי.
כל הילדים העבירו פתקים.
ואז מישהו זרק עליי בפתק היה כתוב "אל תגעו בה, כי יש לה חיידקים" זרקתי את הפתק לפח וזה לא ממש היה אכפת לי מה שכתוב.
נגמר היום חזרתי לבית.
עליתי לחדר ובנתיים "אמא" לא הייתה בבית.
לקחתי את התמונה של אבא. והסתכלתי עלייה.
הסתכלתי והתחלתי לבכות.
למה אתה לא פה איתי? למה עזבת אותי. למה עזבת אותי פה איתה? צעקתי.
ואז היא באה. שמעתי אותה.
רצתי מהר להחביא את התמונה אבל זה היה מאוחר מידי.
היא פתחה את הדלת בחוזקה
"שמעתי על מה שעשית היום בבית הספר. זה נראה לך הגיוני?"
היא אמרה והביאה לי מכה.
"תפסיקי להסתכל כבר על התמונה הזאת." היא לקחה אותה וזרקה בריצפה.
אני מלאת דמעות. לא עשיתי כלום. אם אעשה משהו זה יהיה יותר חמור.
היא הביאה לי עוד מכה. ועוד מכה.
ולבסוף? היא הלכה.
החלטתי שעכשיו זהו.
עכשיו זה הסוף.
ישבתי וכתבתי מכתב.
מכתב לאותו הילד.
ובלי לחשוב יותר מידי.
עשיתי את זה.
"אבא עכשיו אני איתך"

* יום למחרת *
יש הלוויה.
השוטרים היו בחדר שלה.
ראו שיש מכתב.
הביאו אותו לילד.
במכתב היה כתוב.
"תודה. תודה שהבאת לי את הסוף של חיי. בלעדיך זה לא היה קורה"
הילד. הבין מה שהוא עשה.
הוא רצה להגיד שהוא מצטער.
אבל הוא לא ידע למי.
הוא הלך לבקר.
לקח את המכתב ולמטה הוא רשם.
"אני מצטער לא ידעתי שאלה החיים שלך. בבקשה תסלחי אני לא רוצה רגשות אשם"