בבקשה אני חייבת שתגידו מה אתם חושבים. חייבת לפרוק

אז היה מסע לפולין. וכמו כל דבר מהנה שאני מפספסת, ככה גם את זה פספסתי.
בעצם מה שקרה זה שיצאתי למסע הישראלי שהיה כמה חודשים לפני המסע לפולין, ובמבע הישראלי הרגשתי ככ לבד. בכיתי כל יום לבד בחדר באכסנייה. הייתי ככ לבד. יצאתי למסע הישראלי כי פחדתי "לפספס משהו" פחדתי לוותר לעצמי. יצאתי למסע הישראלי בידיעה שיש סיכויים מאוד גבוהים שאהיה לבד (וככה באמת היה) כי אין לי חברים ואין לי חבורה משלי ואין לי כלום. וזה רוב תקופת התיכון כבר ככה. אני מאוד סגורה וביישנית. מאוד קשה לי להתחבר ולהפתח, מאוד. במסע הישראלי, אפילו הייתי מחכה עם המזוודות לבד כשכולם מחכים עם כולם. אני פשוט הייתי לבד וכולם זכרו את המבע הישראלי כ"חוויה בלתי נשכחת" לכיוון הטוב, אצלי זאת חוויה שבחיים לא אשכח כי הייתי ככ שבורה. הרגשתי לבד ואני לא יכולה להסביר עד כמה, בחיים לא בכיתי ככ הרבה תוך 5 ימים.

לפני שבוע השכבה שלי יצאה למסע לפולין, והחלטתי שאני פשוט הפעם מוותרת לעצמי. שלמסע לפולין לא אצא. לא אעשה לעצמי נזק שוב. לא רוצה להרגיש לבד שוב ולא רוצה לבכות שוב.
היום הם חזרו מהמסע ויש ככ הרבה פוסטים של "חוויה בלתי נשכחת, חוויה של פעם בחיים" ושוב אני מרגישה את הפספוס הזה. מאז שאני זוכרת את עצמי ככ רציתי להיות חלק מהמסע הזה, רציתי לחוות את הדבר במשמעותי הזה. אבל הנה, עוד דבר שהתפספס רק כי "אין לי עם מי". כולם כתבו שהם הכירו חברים חדשים במסע הזה והתחברו ככ הרבה ואני מרגישה שהייתי רוצה שיכירו אותי. את האופי שלי. את הבנאדם שאני. כי אני באמת יודעת שאני בן אדם מדהים, אני יכולה להיות החברה הכי טובה ונאמנה בעולם. רק שאף אחד לא רואה את זה. אני לא מצליחה אף פעם להיות האני האמיתי שלי. אני ככ פאקינג סגורה תמיד. אני מרגישה חרא. כל התקופה הזאת בתיכון היא חרא. ואני מרגישה ששנת כיתה יב עומדת לעבור ככ לאט וזה מפחיד אותי. לא יכולה לתאר עד כמה אני רוצה לסיים את התיכון.
עידוד? סליחה על החפירה, הייתי חייבת.