כתבתי מונולוג בשביל עבודה בתיאטרון... איך?

כן כן אולי כדאי שנעבור מהר על כל השטויות של מה קורה איתי ואיך הולך לי עכשיו ונעבור ישר ללמה ההורים שלי שלחו אותי לכאן. הם טוענים שאני חרדתית ושאני צריכה לדבר עם מישהו. בולשיט (צעקה)! אתה באמת רוצה לדעת מה קרה? למה אני ככה? אני לא יודעת עד כמה אתה מר פסיכולוג יודע מה זה לפחד, לא לדעת מה יקרה ומה יהיה הצעד הבא שלך. אז אני לא רוצה לעשות אותו. הסיפור בכלליות הוא שהייתי בחופשה עם המשפחות של החברים הכי טובים שלי. רגע אחד טוב לי, אני משחקת כדורגל רגע לפני ניצחון ורגע אחרי אני על הרצפה מלאה באבק ודם כשענף של עץ תקוע לי ברגל. האם בכיתי? לא. ההלם מנע ממני לבכות. נסענו למיון וטוב בנסיעה ישבתי בשקט עדיין בהלם מהשינוי הענק שנוצר בזמן קצר כל כך בין הטוב לרע. אבא סחב אותי עד לחדר ההמתנה. כשהגיע תורי האחות קראה לי. הסתכלתי על אבא שירים אותי. האחות ראתה "אני רוצה שתלכי אליי את צריכה להבין איך ללכת על רגל אחת לפחות אבא לא יהיה צמוד אלייך כל היום" הסתכלתי על הרצפה והרגליים היחפות שלי כשבאחת תקוע ענף של עץ.קמתי ואז לנגד עיניי נפערו חורים ברצפה. בהתחלה חור קטן שגדל וגדל וגדל הוא התרחב וכמעט הגיע אליי. פתחתי את פי לצרוח אבל לא יצאה צעקה. מסביבי לא ראיתי את אבא או את האחות מסביבי היו רק אנשים שהיו עסוקים בעניינם. לא ראו את החורים לא ראו את המצוקה שלי. הבור בלע אותי. הכל חשוך. הדבר הבא שראיתי הוא האחות שהסבירה לי שקיבלתי התקף חרדה. התקף חרדה וואי 2 מילים שמתארות כל כך הרבה. האחות ביקשה שאנסה ללכת שוב. הגוף שלי לא רצה לקום. והראש שלי, הראש היה עסוק ב להבין איפה הסכנה הבאה ומה אם יפערו חורים חדשים ברצפה, או שעץ יצמח מהרצפה והענפים יחוררו את הגוף שלי, ואולי סכינים יפלו פתאום מהתקרה. אני לא יכולה לדעת מה יקרה בצעד הבא שאדרוך על הרצפה, מה הגורל יכתיב לי לעשות. אבל עכשיו הכל בסדר (שמה כיסוי עיניים ויוצאת מהבמה)