יש לי הפרעת אכילה ואני לא יודעת איך לבקש עזרה. פשוט נמאס לי מהחיים, ונמאס לי מהגוף שלי ומעצמי ואני מרגישה אבודה

אוקיי תקשיבי אני ממש מבינה אותך רק שלי זה היה במצב ההפוך (הפסקתי לאכול)
דבר ראשון כל הכבוד שאת רוצה להפסיק ושאת מודה בזה
דבר שני אני מציעה לך אולי לארגן לך תפריט או להציב לך מין חוק כזה שאחרי שאת אוכלת משהו מתוק/לא בריא לעשות אימון לבטן של 10 דקות קשה אבל
ככה אולי זה ימנע ממך לאכול מתוק
דבר שלישי תנסי לפני שאת רוצה לקחת משהו מתוק לקחת ירקות או תפוח לנסות לימצוא חטיפים שיענו לדרישוצ שלך
תתחילי לעשות ספורט של אימון לבטן לפחות 10 דקות ביום



אם את לא יכולה לפנות לדיאטנית תחפשי לך תפריטים באינטנט אני בטוחה שיש

אני מבינה את התיסכול שלך אבל אני בטוחה שתצליחי,
בהצלחה

תקשיבי ביכלל להודות ולרצות את זה שאת צריכה עזרה זה ענק ומדהים!
ואני בטוחה שאת גם מדהימה ויפה איך שאת. אני חושבת שאת צריכה למצוא בחיים מישהו/ מישהי שאת כן יכולה לפנות אליו ולומר לו את זה ושיהיה לו את הכלים לעזור לך בזה, זה משהו קשה, את לא צריכה לעבור את זה לבד אפילו אם יש לך חברה מספיק טובה לספר לה את זה ושתבין אותך ותיתמוך בך ניראלי שזה ממש יעזור לך כי כל פעם את יכולה לשתף אותה במה שקורה, להיות שמחה או מתוסכלת והיא פשוט תהיה איתך בזה..

שואל השאלה:
סליחה שחפרתי כל כך אתם לא צריכים לקרוא או לנסות לייעץ, אין במה לייעץ אין איך לעזור לי
זה רק אני צריכה לעזור לעצמי

שואל השאלה:
תודה לכן שאתם מנסות לעזור.


יש לי בשכבה את התדמית של הילדה הבריאה שאוכלת בריא ועושה ספורט וזה מצחיק כי לא יודעים מה שאני עוברת.
אני מניחה שאני נראית נורמאלי למרות שכשאני חייה בתוך הגוף הזה שלי אני באמת מרגישה שבא לי למות ואני לא מאמינה שזה הגוף שלי. אז כאילו כן אני בנורמאלי אוהבת לאכול בריא , לעשות ספורט, רק מדי פעם משהו מתוק. אבל אז שהפסקתי לחלוטין , וירדתי במשקל איזה 9 קילו, ואז כשהצלחתי לעלות כאילו ההרגלים הנורמאלי שלי נעלמו, ופתאום יש לי הרגלי אכילה ממש רעים שאני לא שולטת בהם.
כואבת לי הבטן ממש ואני ממשיכה לאכול .
מתביישת בעצמי .
חולמת על להגיע לתת משקל , ומתעוררת לגוף הזה. פעם אמרתי שאניבחימם לא יעבור את משקל 53 חוץ מההריון. ש53 זה הכי שמן שלי והינה אני פה על איזה 57.
אתמול הייתי במצב רוח נוראי וההורים התעצבנו עלי .
הקטע שסיפרתי למורה שנה שעברה והיא דיברה עם אבא שלי, הם חושבים שהייתי מרעיבה את עצמי, אבל עכשיו הם רואים שאני אוכלת אז מבחינתם הכל בסדר.
גם יש לי חברה שיודעת , היא גילתה איזה עמוד סודי שלי באינסטגרם ואז רצתה שאני אדבר עם המורה.
כשהיא שואלת מה איתי אני אומרת לה שאני בסדר . היא לא באמת יכולה להבין. אחותה הייתה אנורקסית , ואז כל התנהגות שלי היא משווה למישהי אנורקסית , אבל אני במקום אחר. מבחינתה אם אני במשקל כמו שהיא רואה אותי, שהוא לאתת משקל היא מרוצה. אז כששקלתי 50 היא הייתה יותר מוטרדת מאשר עכשיו לדאוג שהמצב שלי לא מחמיר.
עכשיו שהיא רואה שאני הרבה זמן לא בתת משקל היא כאילו רגועה שהמצב שלי לא מדרדר לכיוון הזה.
אני באמת מנסה לחזור למי שהייתי לפני שההפרעת אכילה תפסה אותי. ואז לרדת במשקל בקצב שלי. אבל להישאר במצב הסטטי הזה של הבולמוסים זה הדבר הכי נורא שקיים ואני לא יודעת להגדיר את המצב שלי.
אני לא בולמיה , לא אנורקסית, לא באכילה כפייתית . לשום דבר אין לי קריטריונים כדי להיחשב שייכת לאנשהו.
אז שירשתי ל44 לפחות הייתי קרובה למצב שאני אנורקסית , ואז היה למצב שלי הגדרה. אז לא נגעתי בפחמימות , במתוק , שומנים.. אכלתי על בסיס תמידי כמובן פחות מ1000
קלוריות. שמחתי שאני בכיוון הנכון רציתי להמשיך לרדת , ואז משהו שחזרתי לאכול חלבונים בניסיון להחזיר את המחזור והתחלתי לעלות ואחבדתי שליטה באוכל. ועכשיו המצב הוא חרא, אני אבודה בלי שליטה. ואין מי שיעזור לי.
התקווה היחידה שלי, זה לתפוס את עצמי בידיים ולהרעיב את עצמי, אבל אין לי מוטיבציה לזה, המשקל הגבוהה הזה גורם לי להרגיש שאני כל כך רחוקה מהמטרה שלי והדרך כל כך ארוכה . כל פעם שאני שבוע כאסח יכולה על המשקל אני בוכה כי אני קולטת שהוא עדיין גבוהה ורק התמדה וסבלנות תעזור לי.
ואז אין לי מוטיבציה להמשיך
ואני כל הזמן מאבדת את זה
ספורט אני עושה ואוהבת אבל זה לא עוזר לי בקטע של השליטה באוכל

אל תרעיבי את עצמך זה באמת לא שווה את זה אני שמחה שאת יודעת שרק את יכולה לעזור לעצמך זו באמת האמת מקווה שתצליחי אם תצטרכי עוד משהו אני כאן
בהצלחה אני מאמינה בך❤

שואל השאלה:
תודה