משהו שכתבתי.. אשמח לביקורת :)

להיות חברה של לוחם זה קשה,
לפעמים זה סיוט מתמשך.
זה לא לדעת מתי הוא חוזר אבל לדעת מתי הוא הולך.
זה לחכות שהטלפון יצלצל למרות שאת יודעת שזה לא יקרה. לא היום.
זה להתפלל שהוא יחזור בריא ושלם משבוע שטח ולבקש מאלוקים שלא תרד לו המוטיבציה.
זה לכעוס על המערכת, יותר מלכעוס, זה לשנוא אותה. כי הם לוקחים לך את הגבר.
זה לדאוג לו כלכך הרבה עד שזה כואב.
להשאר ערה עד ארבע בבוקר רק כדי לשמוע את הקול שלו ולהאמין שהוא בסדר.
זה לחכות לסופש למרות שאת יודעת שהוא הולך לישון כלכך הרבה, וכמעט לא יהיה לכם זמן להיות ביחד. אבל למי אכפת מבחינתי לשרוף יום שלם ערה כשהוא ישן, העיקר שאני אהיה לידו.
שאראה אותו לידי, ארגיש שהוא נוכח.
זה להכריח אותו ללכת לישון, למרות ששניכם רוצים לדבר עכשיו.
זה לריב עם כל החברים שלך כל פעם שאת מתוסכלת.
זה לישון בחולצות שלו כי זה מה שיש לך ממנו.
זה לשנוא את ימי ראשון שהוא חוזר לבסיס, פשוט לשנוא.
כי את יודעת שפעם הבאה שהוא יהיה רק שלך זה אולי עוד חודש.
זה לבכות אחרי שהוא הולך, בלי שהוא רואה.
זה ללכת לישון כשאת יודעת שעכשיו ממש הוא עולה לשמירה.
זה לעבור יום חרא ולהגיד לו שאת בסדר ושלא קרה כלום.
זה לקרוא עשרים פעם את השיחות ווצאפ מהסופש שלא הספקנו להפגש.
זה לריב ולא לדעת עם הוא לא מדבר כי הוא פגוע או כי הוא לא יכול.
זה לתת לו את החיבוק הכי ארוך וחזק שאפשר למרות שהוא מסריח, אבל למי אכפת.
זה קשה, אבל זה גם להיות הכי גאה בו בעולם,
זה לדעת שהוא עושה דברים משמעותיים, חשובים.
וכן לפעמים הם הרבה יותר חשובים ממך.
זה להיות מאושרת כשהוא מצליח ולבכות איתו כשלא.
זה לאהוב אותו תמיד, גם עם זה נראה לא אפשרי.