מה אתם חושבים על ההתחלה של הסיפור הזה? הייתם מתחברים לסגנון וממשיכים לקרוא?

על מזרן דקיק על רצפת הצינוק המואר קלושות מתחת לארמון השתרעה דמות. התאים היו עירומים אך נקיים: משפחת המלוכה הייתה יכולה להחזיק כאן אסירים במשך שבועות או אפילו חודשים במקרה הצורך. הדמות השרועה נראתה חסרת חיים; אף אחד לא יכל לדעת שהגלגלים במוחה מסתובבים בקדחנות, חוץ ממני. בכל יום תכננה את בריחתה לפרטי פרטים. היא למדה ושיננה את תנועותיהם המדוייקות של שומריה, אפילו את שלי, ועקבה אחר תנועות האסירים. גרגור הצינורות וצעדיהם של בני הבית על התקרה מעל ראשה. היא לא פספסה אף פרט. ואף על פי כן, זמנה עמד להיגמר. חלפו תשעה שבועות מאז שסוכל ניסיון החטיפה שלה. היא לא אמרה מילה לאף אחד מהשומרים, וסירבה לפתוח את פיה מלבד כדי לאכול ולחזור על תביעתה היחידה.

"אני רוצה לדבר עם טי."

מן האשמה שעל פני השומרים אני מבין שאף אחד לא זימן אותי, כעת אני מתגלגל על צידי כדי להביט בשעון הקיר. אימתי הלכה וגברה עם כל תקתוק השעון. צפצוף גבוה התריע בפניה שמישהו עומד להיכנס לחדר והיא ממהרת להתיישב.

גבר גבוה בעל מבנה גוף מאיים פותח לי את דלת התא ואני נכנס, זה היה סר קרופורד, הסוהר הראשי, ובן הים שממנו היא הכי פחדה.

אני נועץ בו את עיניי כאשר אני ניגש לשולחן קטן במרכז החדר. קרופורד בדרך כלל מלווה אותי, אך מדי פעם אני מסתנן לשם בעצמי. פורטון בוהה בי בעיניים מזוגגות שהייתה להן רק משמעות אחת : היא רוצה שנישאר לבד.

אותן המילים שסר קרופורד שמע אותה אומרת שוב ושוב מהיום שבו הושלכה אל הצינוק הזה.

"תשאיר אותנו לבד." אני אומר.

הסוהר מצא את קולי ונשף ביאוש.

הייתה תחושה משונה ביותר כאילו הכתר שעל ראשי נעשה כבד יותר בזמן שאני מתקדם אליה, ואז סר קרופורד פותח את הדלת לרווחה ונהר אור גולש אל הרצפה המצוחצחת, הוא מסתלק.