היי, אשמח לדעת בכנות מה אתם חושבים על מה שכתבתי:)

יש משהו מיוחד ברגשות,
משהו מסוכן ואולי קצת מפחיד,
אבל אנחנו נופלים לאותו המקום שוב
ושוב
ושוב.
ומשהו שם לא עוצר,
בלב.
סוג של מלחמה כזאת עם עצמך.
זה מצחיק כמה יצירתיים אנחנו נהפכים להיות
ברגע שהלב שלנו שבור.
ואז מגיע משהו טוב,
והלב מתמלא בכל מה שחשבת שלעולם לא יחזור.
זה רגש מוזר כזה,
אבל מלהיב.
אז את נותנת לו מקום,
אולי קצת יותר מידיי,
וזה בסדר, את אומרת לעצמך.
עד שהכל מתרסק.
ואז את מחבקת את עצמך חזק,
את מבטיחה לעצמך שאת לא תעלמי מעצמך.
ואת תמיד תהיי שם.
והעיניים שלך מספרות הרבה,
וזה קצת מפחיד.
אז את עוצמת אותן חזק.
כלכך חזק שאף אחד בחיים לא יראה אותן.
וככה את מרגישה,
אי אפשר להאשים אותך.
זאת לא את.
זה העבר שלך שפגע בך.