היי, קטע טיפה ארוך שכתבתי ואשמח לחוות דעת כנה, ממש חשובה לי תודה.

כשהשמיים כבו, והשמש החליפה משמרת עם הירח, הכוכבים יצאו לעמדות,
להאיר לנו בלילות,לשמור עלינו מרחוק.

להזכיר לנו, שגם מרחוק אפשר להאיר לאהובינו בלילות.

וברגעים שהחומות עומדות לקרוס.
שהשפתיים רועדות בלי לומר מילה, שהלחיים רטובות ולא מזיעה. המילים יוצאות אבל איש לא שומע, המחשבות רצות ולא עוצרות לרגע. סליחה על כל הפעמים שלא אמרתי תודה סליחה על כל הפעמים שהיית צריכה לסחוט ממני אהבה.

תדעי שאני מודה לך על כל שניה במשך 19 שנה .

יום יבא ולא יישארו לי מילים ללחוש לאבנים.
לא יישארו לי מנגינות לחבוש את הפציעות.
וברגעים שאפול על הברכיים ,אשא עיניים לשמים ואומר "ישועת ה כהרף עין".

וכשהשמיים כבו והזיע קפאה, כשהכוכבים כבו וכולם נרדמו. התחלתי לכתוב בלי לחשוב, היד זזה אבל המוח ריק העט פועם הדף דומע צוחק ומתעצבן וכשאסיים אולי הוא גם יתחיל לדבר.

לפני שנה יצאתי לחפש את עצמי והלכתי לאיבוד היום אני מבין שאני לא אבוד.
היום אני מבין ,שלא איבדתי איש ולא הפסדתי מאומה ,לא נשארתי מאחור ולא שקעתי בבוץ.

פשוט הצמחתי כנפיים ועליתי לשמיים
ומי שלא נמצא פה איתנו היום
הוא זה שנשאר מאחור.