אכילה נהייתה בשבילי פעולה נוראית, מגעיל אותי לאכול ואני ממש מרגישה אשמה על כל ביס.

אוכל זה לא האויב שלך
הגוף שלך הוא לא האויב שלך, הגוף שלך הוא לא משהו שאת צריכה "להתמודד" איתו או להילחם איתו כל החיים.
הגוף שלך הוא בראש ובראשונה משרת אותך, הוא נושם והוא חי ולהתייחס אליו רע זה פשוט חבל. חבל בשביל הנפש שלך וחבל בשביל הבריאות שלך.
את צריכה ללמוד לזרום עם מה שהגוף שלך אומר לך ולשתף איתו פעולה. להבין איזה מאכלים עושים לך רע ואיזה מאכלים עושים לך טוב.
לרוב האנשים, מוצרי חלב ומוצרי בשר שנצרכים בכמות גדולה זה משפיע לא רק על הבריאות אלא גם על ההרגשה.
אל תתנזרי ממאכלים מסוימים, אבל תביאי את האכילה שלך לאיזון.
לגוף לא מספיק רק לאכול טוב, צריך גם להפעיל אותו.
המפתח זה לאכול בכמות שהגוף שלך צריך (ולא, הכמות שהגוף שלך צריך זה לא 40 קלוריות ביום) וביחד עם זה גם להפעיל אותו ולעשות ספורט ולחזק את השרירים.
כל גוף בנוי אחרת, מבחינת מבנה העצמות ומבחינת חילוף החומרים וזה משהו שאת צריכה להגיע להבנה שהוא בסדר! זה בסדר אם אין לך מבנה צר כמו של דוגמנית או כמו של בנות מהכיתה, זה בסדר אם החילוף חומרים שלך ומבנה הגוף לא מאפשרים לך להגיע לbmi קטן מ20.
הכל בסדר, את בן אדם ואת בריאה ובבקשה תאמיני לי, אני בת 21, גברים אוהבים בנות מכל הגדלים ומכל הצורות.
גבר שיאהב אותך לא "יתפשר" , יבוא גבר שיימשך אלייך בטירוף וירצה אותך ולא יסכים להחליף אותך בשום אחת אחרת.
וכמובן שאת צריכה גם להרגיש ככה ולאהוב את מי שאת ולא לרצות להחליף אותך בשום אחת אחרת.
כמובן שלרצות לעשות דיאטה ולהתחטב ולהטיב את המראה שלך זה משהו שהוא נורמלי ולגיטימי, אבל לא כשזה בא על חשבון הבריאות הנפשית שלך.. את לא אמורה להסתכל על ארוחות כעל זירת קרב שאת צריכה לשרוד.
בסוף את תגיעי להשלמה העצמית הזאת, אבל כל יום עושים צעד אחד נוסף.
בהצלחה 3>

שואל השאלה:
אני מבינה את מה שאת אומרת ואני גם מנסה להגיד לעצמי דברים כאלה ולשכנע את עצמי, אבל אני לא מצליחה, כי חתיכה של אוכל מלווה בדמעות ואני פשוט לא מצליחה. כשהיה בית ספר אף אחד לא שם לב שאני לא אוכלת והיה לי בסדר, אבל עכשיו בבית כולם אוכלים ביחד שלוש ארוחות ביום ואני לא מסוגלת לאכול אפילו אחת, אני קורסת ולא יודעת מה לעשות, זה באמת קשה לי ואני לא מצליחה לעשות עם זה שום דבר