קטע שכתבתי, אשמח לביקורת

עשרות ספרים נחו על מדף העץ החלק של שולחן הכתיבה,
מספר מחברות היו מונחות בקצה השולחן.
מנורת להט קטנה ועוצמתית הייתה תלויה במרכזו של החדר, זה סיפק את צרכיי.
אני מודה שחדרי היה כמעט ריק,
מעולם לא התחברתי להשקעה כפייתית באסיפת רהיטים מיותרים.
אני מניח שזה לא סיפור גדול, סתם בחירה עיצובית.
במקרה הטוב הם יצברו אבק,
ובמקרה הרע ישברו, חשבתי.

הדף שלי היה מונח שם, כמו תמיד.
למרות שאני יודע שזה לא בסדר,
חששתי להראות אותו לכולם.
כנראה פחדתי מהתגובות,
אולי מהמבטים.

שלחתי את ידי אל הדף, רציתי לקרוא אותו, שוב,
בכל זאת השקעתי בכתיבתו יותר מיום אחד.
כשהחזקתי את הדף בידיי,
לפתע קצוותיו החלו להתפורר על השולחן.
אחזתי בחזקה בקיר שבחדרי.
עיני כאילו נעו מעצמן אל הקיר.
הבטתי בקיר החיוור, סדקים דקיקים החלו להזדחל לכל אורכו.
לא הבנתי מה מקולקל,
ניסיתי לנסח משפט,
ניסיתי להציע קצת הגיון.

הנורה התנפצה על הרצפה, ושברי הזכוכית חדרו לרגלי הימנית.
שמעתי קול של טיפה הפוגעת ברצפה.
הנחתי שזה מרגלי המדממת. או שככה העדפתי להאמין.
אש התקלחה במרכזו של הדף, והשולחן התמלא בשאריות הדף.
ידיי צרבו מחם, אבל כבר לא היה לי אכפת.
נתתי מבט חטוף אל הקיר, הסדקים השתרעו כבר לכל רחבו.
כן. אני יודע, אמרתי.
הוא עומד ליפול.

כל זכרונותיי עברו באיטיות למול עיניי,
אך רק שאלה אחת הדהדה בראשי;
אם הרהיטים היו הרגשות שלי,
הדף היה הגישות והדעות שלי,
ואם הנורה - היתה התקווה
הקיר - היה המחשבה,
והגוף שלי, היה בעצם חדרי-
למה,
כשהכל התמוטט,
זה כל כך כאב?