אני כותבת סיפור לוואטפד וחשבתי לשים שם מכתב כזה בסוף הסיפור, מה אתם אומרים

אנשים מתים בכל יממה, בכל שעה, בכל דקה, בכל רגע.
אבל מעולם לא חשבתי שאתה תהפוך לחלק מהסטטיסטיקה.
היה לנו נצח שלם שחיכה לנו, וחלומות ועתיד.
אתה היית אמור להיות חלק מהמשוואה של החיים שלי.
אני זוכרת שפעם אמרת לי שהפחד הכי גדול שלך זה לנשום את הנשימה האחרונה.
הפחד הכי גדול שלי היה לאבד אותך.
איכשהו הפחדים של שנינו התממשו, מוקדם מידי.
פתאום אני רואה את עצמי עומדת מול הקבר של אהבת חיי, של מי שהיה אמור להזדקן איתי.
ולמרות כל הכאב, לא הייתי מוותרת על שום דבר מזה.
על אף צחוק.
חיוך.
נשיקה גנובה.
היינו ברי מזל, קיבלנו זה את זה, קיבלנו לנו נצח קטן משלנו.
לא יכלתי לבקש יותר טוב מזה, אהובי.
לא יכלתי לבקש יותר טוב ממך.
אני אוהבת אותך,
לעולם לא אפסיק לאהוב.