כתבתי קטע חדש ואשמח לביקורת (:

כל גופי נרעד
אך ידו הייתה חבל הצלה
שלא העזתי לדמיין שיגיע.
נפלנו מטה,
ידינו מחזיקות אחת בשנייה
ובעודנו נופלים
חיוך התנוסס על פניי
כי איני מפחדת יותר.
המים שטפו אותנו
בתחילה,
היו קרירים ומרוחקים כגבירה נעלה
אך במהירות נשימה חטופה
הפכו למנחמים כפרי מתוק.
שיחקנו כילדים
והעמדנו פנים שאיננו מבינים
שזאת לא הייתה נפילה,
אלא קפיצה.
תחת העץ המכסה את השמיים
ישבנו במערומים
חלקנו את קרני השמש
המבצבצות דרך העלים,
הוא נישק אותי בקלילות של עלה נושר
ונשקתי לו כמעמידה פנים לעלה כותרת
זזנו בטבעיות, הסתבכנו אחד בשני
והיינו כעשב הרוקד ברוח.
כשהוא נע שריריו בלטו
והיו כחבלים מתוחים
עיניו ברקו בירוק עליז
ואני, עם עיניי עליו,
שרתי מנגינה שקטה
וקולי הפך למשקה חם
ולקול ציוץ הציפורים הרחוק
המנגינה המשיכה להדהד
לזמן ארוך כל כך,
כאילו פחדה להיעלם
מטפסת ונאחזת בענפים קרובים.
היא תמיד נשארה במרחב,
לפעמים בורחת
ולפעמים מתחבאת
אבל היא עוד קיימת
כשם שהרוח עוד נושבת
היא אינה יכולה להפסיק להתקיים.
הזמן חלף וישבנו כך שנים ארוכות
עד שהיינו זקנים
וליבנו הבין את הדממה
שהייתה כבדה ועמוקה כקול סבלני.
הוא החזיק שוב בידיי
ולבסוף,
התפזרנו יחד,
הפכנו לחלק מרוח הערב
ולשקט שבין צלילי המנגינה.