אנשים שהתמודדו/ מתמודדים עם בעיות נפשיות (חרדה ודיכאון), קרה לכם דבר כזה?

אמ.. כן למזלי עברתי את התקופה הזאת

קורה לי לעיתים רחוקות
וכן שיחות ישנות ומחשבות על הימים הטובים אחד הדברים שיצא לי לצאת מזה

אני לגמרי יכולה להבין אותך. אבל יכול להיות שחלק מזה זה גם בגלל שמתבגרים ומשתנים...

כן אבל אני כבר לא זוכרת כי ממזמן אני כבר במצב רע אז שחכתי איך זה להרגיש "טוב"

שואל השאלה:
כן לגמרי חלק מזה זה גם התבגרות אבל הכוונה יותר לאופי בהיבט הכי בסיסי שלו

כן

כל כך וואי

אני עכשיו נמצאת בתוך זה ואני עושה בול מה שאת עושה (מסתכלת בתמונות ושיחות ישנות) ובגלל זה אני אומרת תמיד שהבידוד הזה עושה לי ממש טוב כי יש לי פחות אינטרקציות עם אנשים, זה סוג של להיות בתהליך חיפוש עצמי כזה שאת לא יודעת מי את באמת ומה את וזה מבאס

שואל השאלה:
תודה רבה על המידע^
וסתם עוד פירוט לגביי, אני אישית כבר מחוץ למצב הזה (לרוב) אבל עדיין שאלתי את השאלה הזו כי זה לא שחזרתי להיות איך שהייתי אלא אני בן אדם חדש סוג של אז זה עדיין רלוונטי
ונקודה 3 באמת מעניינת

שואל השאלה:
גזגזי
יש עוד איזה עובדות לגבי כל הנושא של איך אחרים רואים אותנו vs איך אנחנו *חושבים* שהם רואים אותנו?
אני חושבת שאני דרך החוויות שלי כבר הבנתי את זה אבל מעניין לראות את זה ככה

אני לא חושבת שקראתי משהו שהזדהתי איתו ככ בחצי שנה האחרונה, זה משהו שאי אפשר להסביר, אתה מנסה להסתכל בזכרונות של הבן אדם שהיית בשביל להבין איך אתה יכול לחזור להיות הוא, כשלא היו לך דאגות על הראש ולא היית חושב יותר מדי, ואתה מנסה להיות הוא שוב, אבל אתה פשוט לא מצליח כי הבן אדם הזה הוא כבר לא אתה, הוא מת

וואו ככ
הוצאת לי את המילים מהפה ואת הרגשות מהלב, תמיד הרגשתי בן אדם אחר בתקופה הזאת אבל לא ידעתי לשים את האצבע על מה בדיוק או אפילו איך להסביר את זה. לפחות אנחנו לא לבד בתחושה הזאת:)

שואל השאלה:
שמחה שאתם יכולים להזדהות ולהתחבר :)

לא חשבתי שזה יקבל כל כך הרבה תשומת לב, באמת חשבתי שזה הזוי שלוקח כל כך הרבה שורות בשביל להסביר תחושה אחת, וחשבתי שזה מסובך מידי מכדי להבין (פשוט לפעמים נראה לי שמה שהולך לי במוח יותר מידי מסובך בשביל לשים במילים אבל באמת ניסיתי הפעם) אבל טוב שיש אנשים שמבינים אותי גם

אני מרגיש כאילו אני כתבתי את השאלה הזו מרוב ההזדהות. אני סובל מ ocd כבר שנתיים+, עובר מביה"ח פסיכיאטרי אחד לאחר, מחלקות סגורות בלי טלפונים, יציאות, אינטרנט וכלום. כמעט כולם פסיכוטיים (מחלות נפשיות שמאופיינות באובדן קשר עם המציאות, כמו סכיזופרניה) ככה שבתור אחד שלא פסיכוטי זה הרבה יותר קשה "להתאקלם". קשירות למיטה והזרקות חומרים. חדרים סגורים ומכות. ואני בסה"כ בן 16. קשה לי לזכור תקופות אחרות בחיים שלי.

ואו כל כך
התמודדתי עם חרדות דיכאון וחרדה חברתית ואני לא זוכר איך זה להיות ''חופשי'' ו''רגיל''
זה התחיל בגיל 12:(

אני עדיין נמצאת בתקופה הזאת ולא אני לא זוכרת את עצמי לפני ואם את רוצה אני פה לדבר

וואו כן.
שכחתי איך לצחוק, איך להתבדח, איך לדבר נורמלי עם בני אדם, איך לתקשר.
זאת הייתה התקופה הכי נוראית בחיים שלי, לא יצאתי מהבית, לא מהמיטה לאיזה חודש והזנחתי את עצמי משהו מפחיד.
כמעט ניתקתי קשר עם החברים היחידים שהיו לי.
וכשהתחיל בית ספר, פשוט לא באתי כמה שבועות. לא היה לי על מה לדבר עם חברים שלי. גם נדפק לי המוח מאותה תקופה, הזיכרון שלי משלוש השנים האחרונות מטושטש לגמרי.
אפילו אמא שלי אמרה לי באותו זמן שהשתנתי ושזה הפחיד אותה. היא אמרה שקודם לכן הייתי בן אדם ממש שמח, שצוחק משטויות הכי קטנות, שהייתי זורקת הערות מצחיקות מכל דבר. התקופה הזאת עברה לי, לקח לי זמן למצוא את עצמי בחזרה ואני יכולה להגיד שסוף סוף חזרתי לעצמי. אותם חברים שהיו לי באותה תקופה- עדיין חברים שלי, הקשר איתם התחזק וגדל והכרתי חברים מדהימים גם בדרך.

וואו! כ"כ תיארת את התחושה לי. לפעמים חושבת איפה מי שהייתי, האם אצליח לחזור ליהות מי שהייתי? כי בעצם סוג של ניגוד האישיות שלי עכשיו לבין האישיות שהייתי, איך תמימות בעולם שהיתה לי אז יכולה לחזור לי אחרי שנשברה?
מרגישה שהאני שהייתי מת, התרסק, ברח ונעלם. אז זה היה אדם עם הגנות, עם תמימות, זה לא משהו שאפשר להחזיר.
אולי זה גם מיותר להחזיר.
השאלה מי יהיה האדם החדש? אם יהיה לו כבר טוב פעם..
אבל אני שהייתי כבר לא אהיה אף פעם.
אבל חלקים משם בהחלט הייתי רוצה כבר שיחזרו, אז תמימות לא תהיה, אבל רצון לחיות בכל זאת, תפקוד רצף חיים ועוד..וזה רעיון להיזכר ע"י תמונות, יצא לי להסתכל
וגם לשאול חברה איך הייתי פעם ומה השתנה בי
באמת זה דבר שדרוש לי
כמו חור שחור עלום שרוצה כבר להשלים.
מדוע זה בעצם קורה?

כן

אני סתם מתעניינת אבל את כאילו נמצאת בתקופה כזאת ואם כן כמה זמן את לא חייבת לענות

לפעמים. כרגע אני בעיקר מתגעגעת לעצמי של פעם אפילו שאני לא זוכרת אותה כל כך

אפשר פרח?

כן.....

כן!

לא יכולתי לתאר את זה יותר טוב
אני מנסה לעשות דברים שפעם אהבתי ולהיפגש עם אנשים שעושים לי טוב
זה קצת עובד

כן... אני כמובן זוכרת מי הייתי אבל אני לא מצליחה להבין למה, אם הייתה לי מכונת זמן הייתי נותנת לעצמי הקודמת כאפה! (אין לי בעיות דיכאון וחרדה, דברים אחרים)

גזגזי

זה כלכך מעניין מה שאת כותבת!
לא יכולה לחכות כבר להתחיל ללמוד פסיכולוגיה

אני סובלת מדיכאון כרוני בערך שנתיים
וחוויתי כבר את כל התחושות האפשריות
אם מישהו צריך יעוץ הוא מוזמן לפרטי

שואל השאלה:
moonligth
אם את מדברת על התקופה של החרדה אז לא בדיוק, הצלחתי לעבוד על זה ולצאת מהמצב הזה (זה היה כרוך בלשנות כל מיני דברים קטנים וקונספטים של דברים במוח שלי...לא בדיוק יודעת להסביר) וזה היה במשך שנתיים בערך

כן,אפילו אחרי שעברה התקופה הרעה הזאת השתניתי.קראתי שיחות לפני בזמן ואחרי זה כמו שלושה אנשים שונים אבל תאמת שמחה שעברתי את זה הפך אותי ליותר חזקת אופי ופחות מתבכיינת וזה היה הדבר הכי ווב והכי גרוע שקרה לי.מקווה שאת בסדר ותמיד תזכרי שבסופו של דבר הכל זמני וזה יעבור:)

שואל השאלה:
גזגזי
לגבי אשלית השקיפות
קראתי על זה עוד ואני חושבת שזה היה חלק מאוד מאוד גדול מהבעיה שלי... חשבתי שאנשים יכולים להבין מה עובר עלי בלי שאני אגיד כלום

ועוד משהו (בשביל כולם) כתבתי את השאלה הזו בזמן שכבר כל זה בערך מאחוריי, זאת פשוט מחשבה שעברה לי בראש כמה פעמים(בעיקר בזמן התקופה ההיא) וחשבתי סוף סוף לנתח את זה(?) ולהביע את זה במילים
אז אני בסדר ותודה לכל התגובות :)

שואל השאלה:
עוד לגבי אשליית השקיפות.... זה קצת מרגיש כמו הרגע שבו מצאתי מה זה "חרדה חברתית" והצלחתי לשים תגית על מה שהיה לי
יש שם לתחושה שלי חח
וגם אפקט הזרקור אותו דבר (זה בול מה שקורה בחרדה חברתית בעיקר..)

כן מזדהה מאוד

לי פשוט היה שינוי בכיתה ז, אני זוכרת איך הייתי ביסודי אבל גם לא זוכרת הרבה (אני חושבת שאני מדחיקה כי די מחוקה לי התקופה) בכל אופן אני הייתי ממש ילדה זבל ביסודי, בלי כל הקטע של הדיכאון וזה באמת שזה שינוי לטובה.

קרה לי אני עד היום לא זוכרת מה הייתי..