אני בת 21 ואחרי שהשתחררתי עברתי לגור באילת והייתי שם חצי שנה, כשהתחילה הקורונה אז חזרתי בלית ברירה ועכשיו אני כבר

חודשיים בבית, עם ההורים ואחיות שלי, יש לי אחות בת 8 ועוד אחת בת 3, גם בזמן הקורונה כשכולם ישבו בבית אז אני הייתי בתפקיד האמא(אמא עבדה מהבית מהבוקר עד הלילה כי יש לה תפקיד ממש חשוב) ניקיתי בישלתי הייתי ליטרלי אמא, בקטע כזה שאחותי התינוקת קוראת לי מאמא(חצי רוסים ואני מדברת איתה רוסית אבל לא רלוונטי) היא חושבת מאז ומתמיד שאני אמא שלה גם, וכאילו מצד אחד טוב לי לשבת בבית ולהיות אמא ולטפל בה ולבשל והכל ולדאוג שהבית יהיה נקי וכו וכו ומצד שני לפעמים ככ נמאס לי שאני יודעת שאני לא יכולה לצאת בערב(עכשיו כשכבר מותר) ופשוט להשאיר אותה בבית עם ההורים כי אני לא ככ סומכת עליהם, כי הם חסרי סבלנות ועייפים כל הזמן וזה מבאס, במיוחד שאמא שלי חוזרת בערך ב7-8 בערב מהעבודה ולהשאיר את אחותי עם אבא שלה(אין לנו אותו אחד) זה לא אופציה מבחינתי בכלל כאילו בשום עולם לא, ואני לפעמים חושבת כזה למה זה מגיע לי כאילו לא נרשמתי לחוג הזה של להיות אמא ועקרת בית וזמני עוד יגיע אבל עכשיו אני צריכה להנות מהגיל שלי, ופה הדילמה שאני ממש אוהבת להיות עם אחותי ולהיות אמא שלה בכל מובן שיש אבל מצד שני אני חוששת לעזוב את הבית ולחזור לאילת לחיי הקודמים בגלל שאני לא ככ סומכת על ההורים שיעסיקו אותה וכו( כי הם יכולים פשוט לתת לה פלאפון ושהיא תראה אותה משהיא חוזרת מהגן ועד שהולכת לישון) ולא באלי שיהיה ככה באלי שהם ישחקו איתה ויפתחו אותה וממש ממש עצוב לי שהם ככה איתה , בקיצור אני בדילמה וחפרתי ממש מי שהגיע עד לכאן מצדיעה לו