היי, אפשר לקבל חוות דעת על קטע הטקסט שכתבתי?

אני לא יכולה להחזיק את הדמעות שלי יותר, אני לא מצליחה להפסיק להתגעגע לעבר, הכל בעבר היה טוב יותר, האנשים החשובים לי ביותר היו לצידי, אבל עכשיו הכל השתנה.
זה שייך לעבר! אני חייבת להפסיק להתגעגע לתקופות ישנות, תקופות שלא יחזרו יותר לעולם. אבל אני לא יכולה.. אני פשוט- לא יכולה.
כל כך קשה לי, אם רק מישהו אחד היה עומד לצדי, היה תומך בי, היה מושיט לי את ידו, לוחש לי באוזן שהכל בסדר, שאני לא צריכה להלחם לבד יותר, שהוא יעזור לי להמשיך קדימה.
אני לא רוצה להתמודד עם זה יותר, אני רוצה לוותר, אני רוצה להפסיק, הזכרונות היפים מהעבר מציפים אותי, הדמעות פורצות מעיניי כמו מפל מים, בלתי ניתנות לעצירה.
למה הכל כל כך השתנה? התפללתי בלבי שהכל יישאר ככה לנצח, החברים שלי, האנשים שהכי אהבתי, שאף אחד לא יעזוב אותי.
אני כל כך רוצה לחזור אחורה, לחיות שוב את אותם רגעים יפים ובלתי נשכחים. אני אבודה בתוך עצמי, אבודה בתוך המחשבות שלי, אני לא יכולה לעצור את עצמי, זה לא שווה את זה יותר.
כל מה שאני מסוגלת לראות זה את החושך, החושך שמתקרב אליי במהירות, אני בטוחה שאני לא יכולה לעצור אותו, לא לבד! אבל אין אף אחד שיוכל לעזור לי.
אני לגמרי לבדי, מתמודדת עם כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה קשיים, לא מצליחה להפסיק להתגעגע לעבר, אני כבר וויתרתי, אין דרך חזרה, שום דבר לא ייקח ממני את הכאב הזה, את הכאב שחודר ללבי, משפיע על מחשבותיי.
אני רוצה להרגיש את הכל כמו שהייתי נוהגת להרגיש, את הרוח הנושבת על פניי ועל שיערי, את האושר, האושר שהייתי בטוחה שילך לצדי לנצח, חשבתי שהאושר שלי תלוי רק בי, אבל הוא לא תלוי בי, הוא תלוי באנשים שמסביבי, החיוכים שלהם.. זה מה שנתן לי כח להמשיך ולהחלחם בהכל, אבל אני כבר לא יכולה לעשות את זה.
זה כבר מאוחר מידי, הדם הסמיך, צבוע בצבע אדם כהה, זורם מידיי, מכתים את בגדיי, הרצפה מתלכלכת מדמי.
עצמתי את עיניי, מוכנה להיפרד, לא מסכימה יותר להלחם, לא רוצה יותר להלחם, אני מצטערת.
לא התכוונתי לעזוב ככה, לא היו לי ברירות,
אחרות. המשכתי לעבוד על עצמי פעם אחר פעם שאני לבד, שאף אחד לא עומד לצידי, מסתבר שטעיתי, אבל זה כבר מאוחר מידי, בכל זאת.. הכל בסדר.. זכיתי לראות את האנשים החשובים לי ביותר מחייכים, זכיתי לראות אותם מאושרים, ועכשיו אני מוכנה לעזוב, לנצח.

(תודה שקראתם את זה, דרך אגב אני בת 13).