אני הולכת לפסיכולוגית ודיברנו על ביטחון עצמי

כן יש לי רגעים שאני באמת אוהבת את עצמי ויש רגעים שאני לא יכולה להסתכל במראה.
איך אני יוצאת מהרגעים האלה?
קודם כל מרפה, עושה סדר בראש ומפחיתה את הלחץ
ואז אני מסתכלת על הדברים החיוביים שבי, נזכרת ברגעים קטנים שכן היה לי בטחון ויכולתי לעשות מה שבראש שלי.
אני ממליצה לך לכתוב ולהבין מה שאת מרגישה, אחר כך לנתח את המחשבה העומדת מאחוריי הרגש ואז לנסות לשלול אותה בעזרת סיפורים מהעבר שלך.
למשל: אני מרגישה שאני לא אוהבת את עצמי ויש לי חרדה חברתית, המחשבה מאחוריי היא אני לא מספיק ראויה לחברים ואז את שוללת נגיד- הנה לפניי חצי שנה התחברתי עם ילדה, עובדה שאפשר לעשות זאת.
בקיצור אני מאמינה בך שזה ישתפר, תזכרי שאת יפה כמו שאת ואת לא בתחרות עם אף אחד.
בהצלחה :)

אל תוותרי. זה יכול להשתנות..

הנושא הזה ממש הטריד אותי לאורך שנים. זה היה נוראי, כי מצד אחד רציתי שיאהבו אותי ומצד שני הרגשתי שלא מגיע לי.

שברתי את הסַמְסַרה כשהגעתי למסקנה שזה לא מעניין. אפשר להכיר אנשים גם מבלי להסתכל כל־הזמן במאזן הקארמי. אולי באמת לא מגיע לי כלום, וזאת לדעתי האפשרות היותר סבירה, אבל אני מנסה לנתק את החשבון הזה מהחיים עצמם או משהו כזה. לא תמיד הולך, אבל רוב הזמן כן.
אני לא בטוח שצריך ממש "לאהוב" את עצמך כדי להסתדר עם אנשים. אני לא אוהב את עצמי. חלק מהזמן אני אפילו שונא. אני יודע שאני לא מושך. אני לא חושב שאני מעניין או שיש לי האופי של הבבא סאלי זצ"ל.

אני לא אומר את זה בתור עצה או משהו, אלא כשיתוף החוויה האישית שלי. ברור שזה נושא כבד. ברור שאי־אפשר לבוא ביום אחד ולומר "טוב זהו מה אכפת לי". זאת בעיה קשה וזה סבל נוראי ואני מבין אותך לגמרי.

אין סיבה שלא תרגישי שאת בן אדם לא טוב, יש משהו שאת עושה שאת מרגישה ככה?