פריקה על איך שהצבא עובר עד עכשיו

התחלתי טירונות, לא מצאתי חברים, הרגשתי לבד, ניסיתי להתחבר לאנשים ולא הצלחתי, ניסיתי לדבר עם המפקדים וזה לא עזר, רציתי להתאבד וגילו את זה אז הביאו לשיחה עם קבן, זה כיף לדבר איתה אבל לא מרגיש שזה עוזר לי בצורה מסויימת, אני לא מרגיש שיפור בגללה, ככה היה עד סוף הטירונות, סוף הטירונות ממש לא הרגשתי טוב נפשית וגם סגרנו שבת, אסרו עלינו לדבר עם הסגל בשבת והרגשתי שאני משתגע, רציתי לדבר כי הרגשתי שאני מתפרק נפשית, ממש רציתי למות אז, רק במוצש הצלחתי להסביר להם מה עובר עליי והתגובה שקיבלתי הייתה ממש גרועה, היה עדיף אם לא הייתי מדבר איתם, הייתי ממש גמור, לא היה לי כוח לכלום, שאלתי גם מפקדת אחרת שאלה בסמס והיא התעצבנה עליי ממש, אותו רגע איבדתי את זה, פשוט עניתי לה שאני ממש מאוכזב ושנמאס לי ואין לי כוח לחיות יותר עם הטמטום הזה, יום למחרת היא רצתה לבדוק שאני בסדר אבל היא לא התנצלה כאילו היא רק מנסה להגן על התפקיד שלה שיפגע אם הייתי מתאבד, שיקרו לי ובגדו באמון שהיה לי בהם.
אני שונא את כל הסגל מהטירונות שלי ממש.
נכנסתי לקורס והרגשתי טוב, הייתי שמח בקורס והכל היה טוב, אבל עכשיו הגיע שישי ובשישי בערב ראיתי את הסגל מהטירונות ונחנקתי מרוב שנאה, פשוט לא יכול לסבול את המחשבה שעוד מישהו יעבור את מה שעברתי בגללם ושאף אחד לא עצר אותם קודם.
ועכשיו גם יש לי דה ז'ה וו כי עוד פעם רציתי לדבר עם המפקדים של הקורס אבל עוד פעם לא נותנים לדבר איתם בשבת ואני לא רוצה לשנוא את הסגל של הקורס כי עד עכשיו הם נראים סבבה אבל אני מפחד שתכלס לא אכפת להם ממני וזה הורג אותי מבפנים כי אני לא יכול לדבר איתם אם הם כאלה ואין לי דרך לבדוק מה הם באמת מרגישים, הם לא יגידו לי שלא אכפת להם מאיתנו אם זו האמת, הם ישקרו.
גם בכללי המפקדת שלי נראית תמיד עייפה ואני לא יודע אם זה באמת עייפות או שחיקה מהתפקיד ושתכלס נמאס לה מאיתנו.
מרגיש שהאמון שלי באנשים נשבר לגמרי, מעצבן אותי. אני ממש שונא את הסגל מהטירונות וזה עושה לי רע נפשית, כל פעם שאני נזכר בזה יש לי גוש בחזה ואני פשוט לא מרגיש כלום יותר אני מנסה לשכוח או לסלוח אבל אין לי מושג איך

חשבתי אולי ביום שאני עוזב את הבסיס כאן, עוד שבועיים כזה לשלוח הודעה לכל הסגל מהטירונות ולהגיד להם מה כל אחד עשה רע ואיך לנסות לתקן.