כתבתי קטע כתיבה/פריקה. אשמח לביקורות וטיפים לכתיבה?(:

הם לא שם.
הם אומרים לי שאני "נתפסת על קטנות"..אבל אי אפשר להתווכח עם רגשות.
אני בזמן קשה, חוסר וודאות, חושך זמני.
אני מחפשת איזשהי קרן אור קטנה מהאנשים הקרובים אלי.
אני מדליקה את הפנס, כדי לנסות למצוא את הפנסים שלהם.. אולי הם החליטו הפעם לנסות להאיר את הכאב שלי?
אבל לא, כלום. האור היחיד שאני רואה.. הוא של עצמי.
אבל אני רואה עוד אור, בפלאשבקים.
אני רואה איך הארתי את הכאב שלהם, בזה שהייתי שם בשבילם, המילים שלי היו שם,
האהבה והחום שלי היו שם.
אני רואה בפלאשבק את כל הפנסים שהארתי בעזרתם.
ופתאום, בשנייה אחת הכל חוזר.
אני חוזרת לאותו חושך. רואה אותם יושבים בצד עם הפנס ביד, ובוחרים לא להדליק אותו למעני.
האור שלי קטן, לא מספיק כדי להאיר.. אני צריכה אותם. אבל הם בשקט. מכחישים, מתעלמים.
אותם אנשים, שהיו עבורי החיים, שמים לי כאפה לפנים.
אבל לא אתייאש. אני אמשיך לצעוד בחושך, עד שאמצא את האור שלי. ושאמצא אותו.. לא אשתמש בו כדי להעיר את עולמם יותר. אשמור את האור שלי לעצמי.
לא לאותם חברות, שלמרות החום שלי, הן ככ קרירות.
לא לאותם נפשות שהצלתי, שאני מתחרטת שהכרתי.
לא לאותו אחד, שאם לא אני הוא לא נשם.
לאף אחד מאותם אנשים, שלא שם.