מה גרם/הוביל לדיכאון/חרדות/כל הפרעה נפשית אחרת שיש לכם? (מאובחנים)

חיי המין המוגזמים שלי

הלידה של אחותי החורגת, חרדת הנטישה שלי לחזור לאשפוז וכאלה

טראומה

טראומה וחוסר בתמיכה
נראה לי יש עוד סיבות אבל זה בגדול ככה התחיל

במקרה שלי הגיע משנאה עצמית הרבה ניסיונות של דיאטות דימוי עצמי נמוך מגיל צעיר שרק הדרדר עם השנים והוביל גם לדיכאון וגם לחרדה וחרדה חברתית

why the hell not? גם אצלי זה ככה

אונס בגיל 13
זה הוביל לחוסר אימון באנשים אני פשוט לא רוצה להכנס לזה עכשיו כי זה סיפור כואב
הייתי באישפוז במחלקה סגורה במשך 5 חודשיים

התעלפתי ולא היה אף אחד שיעזור לי והייתי לבד בבית ולא ענו לי מאז שאני לבד ולא עונים לפאלפון אני נכנסת לחרדה

יש לי הפרעה נפשית שנקראת ocd- מה גרם לזה? הלידה שלי ככל הנראה.
ocd זה דבר מולד. לומדים לחיות עם זה, אבל זה אף פעם לא הולך וזה תמיד יהיה חלק ממך.
בעיקרון בעברית זה נקרא "הפרעה טורדנית כפייתית"
זה מאופיין בהרבה אובססיות, טקסים מוזרים (לדוגמה- להדליק ולכבות את האור 10 פעמים בדיוק), שאיפה לשלמות כל הזמן (הכל צריך להיות מסודר, ממויין לפי צבעים) ודברים בסגנון. זה מאוד מורכב וזה הרבה מעבר לזה- יש לי גם בעיה עם סגירת מעגל (חייבת חייבת לסיים הכל עד הסוף). אם זה באמת מעניין אתכם, פשוט תקראו על זה כי אני לא הכי יודעת להסביר.

אספר את הסיפור שלי בקצרה:
אצלי זה "התפרץ" בגיל 8. התחרפנתי בטירוף. ממש ככה. זה התחיל מזה שהייתי שוטפת את הידיים כל 2 דקות והיה לי יובש מטורף בידיים, לא הייתי מסוגלת לשקר ולכן כל משפט שהוצאתי מהפה התחיל ב"נראה לי" או "אולי", כי פחדתי שאגיד משהו שהוא לא נכון. כל דבר.
אח"כ התחילו לקחת אותי למן מכון כזה וטיפלו בי שם בכל מיני דרכים.
נניח היו נותנים לי לבנות משהו ומכריחים אותי להפסיק באמצע (כדי שאלמד להלחם ב"מחוייבות" הזו לסגירת מעגל) והייתי ממש מתחרפנת. הייתי מרגישה רע לגבי כל דבר שעשיתי, זה פשוט כל כך מורכב וקשה לי לתאר את זה לפרטי פרטים. הייתי הולכת גם לפסיכולוגית במקביל באותו מקום, היו לוקחים אותי לשם משהו כמו 3 פעמים בשבוע (נסיעה של שעה וחצי).
בקיצור- כיף אחד גדול.
אבל אני רוצה להגיד שבדיעבד- לא הייתי מוותרת על זה ואם הייתה לי את אפשרות הבחירה לא הייתי רוצה להוולד בלי זה.
מהסיבה הפשוטה שאני לא אני בלי זה.
עם כמה שזה קלישאתי- זה בנה אותי ואת האופי שלי וחיזק אותי כל- כך.
היום זה כבר לא חמור כמו שזה היה אז- כי קיבלתי את העזרה והטיפול הנכונים.
היום אני מתמודדת עם זה ביום יום שלי- יש תקופות שזה חזק יותר וקשה יותר (בעיקר בתקופות קשות ולחוצות זה מתפרץ) ויש תקופות שזה בקושי מורגש.
וזה בסדר.
זה חלק עצום ממני ואני גאה בזה.

שואל השאלה:
וואו ממש תודה על ההשקעה והפירוט 3>

בכיף ❤❤