בבקשה תיכנסו. חשוב לי מאוד.

אוקיי קודם כל אני אתחיל בזה שאני כותבת פה סתם מה שקורה לי. זה באנונמיות אז תעשו אם זה מה שבא לכם.
טוב, בקיצור אני השנה התחלתי כיתה ז'. אני יודעת שאני ממש קטנה כל החיים לפני וזה.... אבל עדיין אני מרגישה ממש רע. אין לי חברים (אני מנסה להאשים את הקורונה בזה) אני לא נפגשת עם אף אחד, לרוב אני סתם רואה טלוויזיה לבד.
עזבו את זה שאין לי חברים, לפני שבוע לא למדתי בכלל (למדתי בזום אבל זה יותר היה מרתון נטפליקס) ועכשיו אני לומדת עד שלוש. זה קצת מוגזם המעבר הזה. אני עד שלוש לבד לגמרי.
עכשיו כן, יש לי מחנכת בכיתה, אבל היא בכלל לא מנסה שנכיר אחד את השני. המחנכת שלי גם מאמינה רק בכמה ילדים. כיאלו שכל השאר ימותו היא רוצה שרק כמה ילדים יצליחו ולא אכפת לה מהשאר. כמובן שאני לא כלולה בילדים האלה.
אני גם כבר לא בחוגים או תנועות נוער בגלל הקורונה, אז אני לא נפגשת עם אף אחד חוץ מהמשפחה שלי. רוב הזמן אני סתם בוכה. אני בוכה בגלל שאין לי חברים, אני בוכה בגלל שאף אחד לא מאמין בי חוץ מההורים שלי, אני בוכה בגלל שרוב הבנות בכיתה נפגשות ולא מזמינות אותי איתן. בגלל זה אני בוכה. האמת שזה ממש קיצוני. לא פעם חשבתי להתאבד.... אני לא חושבת שאני באמת יעשה את זה אבל מפחיד אותי שלפעמים אני באמת רוצה לעשות את זה.
לצערי עכשיו סוף השנה ואני עוד מעט עולה כבר לכיתה ח' ואני עדיין לא התחברתי עם אף אחד.
טוב די עם החפירות יאללה תודה שקראתם מה שהלב שלי כתב :(