הרגשתי צורך לפרוק, אני אשמח אם תקראו ותגיבו לי את דעתכם... אולי זה משהו שתוכלו להזדהות איתו.

לא הייתה לי בעייה עם בית ספר,(אני בכיתה ח)
מעולם לא הייתי באה עצובה לבית הספר או עם פרצוף מדוכדך, כן היו קשיים אבל תמיד שמחתי ללכת ולראות אנשים.

ובעוד שבוע וקצת חוזרים לבית ספר ואני ממש עצובה. קודם כל כי כיף לי בחופש, אבל המצב החברתי שלי ממש גרוע. מבחוץ יש לי חברים, כלומר לא חסרות לי אופציות ללכת איתן החוצה, אבל בכיתה אני כמו אוויר. היו לי המון חברים אבל בגדו בי, ואני מדברת על חסימות בווטסאפ ללא סיבה וקללות, הוצאה מקבוצת ווטסאפ ושקרים על אנשים אחרים.

וכרגע אני לבד, יש לי חברה אחת אבל זה לא האישיו, האישיו שאנשים שפגעו בי יבזבזו לי חצי מהיום
.
החןפש שלי היה נהדר, לא משעמם לרגע. עשיתי כל כך הרבה דברים ונחתי, והיה לי זמן לחשוב על שנה הבאה בעיקר בסביבות אוגוסט וזה שימח אותי שיש לי זמן פנוי. אבל עוד יום עובר, ועוד יום ועוד יום, ואני לא רוצה לחזור למקום שאני אהייה בו לבד.

עולות לי דמעות כרגע, אני בן אדם שלא אוהב לבכות, אבל שמעתי משפט משיר שאומר "save your tears for another day". אז מתי יהיה היום הזה? בבית ספר? במקום שעד לפני שנה הרגשתי שהוא כמו הבית השני שלי, והגעתי למצב שבתכלס אף אחד לא רוצה בקרבתי?

כמעט כולם מזוייפים ואני לא אדם כזה. אני לא עומדת להתמודד עם הזיוף שלהם, הם אלה שיתמודדו עם הכנות שלי. ויום יבוא וכל האנשים המזוייפים שם ידעו בדיוק מה אני חושבת עלייהם ויחסינו לאן. אני משחקת את המשחק שלהן אבל לא לעוד הרבה זמן.
ושהם ישמרו את הדמעות שלהם ליום אחר.

המסר שלי אלייכם: אמנם אני לא ממש בחרם, אבל אל תחרימו אנשים ואפילו יותר משמעותי, אל תבגדו באנשים, ואל תהיו בגישה של "אני עושה מה שבז** שלי" כי היי, יש עולם מסביבכם. אז תהיו בני אדם ותסתכלו סביבכם. תסכלו על האנשים הקרובים אלייכם, ואל האנשים שהיה בניכם נתק ותסתכלו עלייהם. תסתכלו על עצמכם.
אל תתנו לאנשים להיות עם הרגשה כמו שלי. והכל טוב, עם ביקורות אני יכולה להתמודד תאמינו לי שלא קיבלתי לא ביקורת אחת ולא שתיים ולא שלוש ולא עשר בחיים שלי, אבל יש אנשים שנלחמים על כל משפט שאתם זורקים מהחלון. אתם יכולים לשנוא, אבל לא לפגוע. נקודה.