לכאלו שעם חרדה חברתית אתם יכולים להסביר לי מה אתם מרגישים?

חוסר יכולת לפנות לאנשים ואם יש הרבה אנשים סביבך אז להתכנס

שואל השאלה:
^זה גם קשור לחוסר ביטחון?

ששופטים אותי ושונאיפ אותי

פשוט נורא

כן כל הזמן מרגישים ככה

שכל הזמן מסתכלים עליי
שמחוץ לבית לא נוח לך

שואל השאלה:
אני תמיד מרגישה ככה ושמתחילים להיות הרבה אנשים מסביבי אני פשוט מתכנסת בעצמי וההליכה שלי משתנה והמבטים והתנועות,וכולם יורדים עליי ואומרים שאני נראת עם בעיה

אני גם ככה

כשהייתי יותר קטנה באיזה כיתה י' וניסיתי עדיין מאד חזק להתחבר לאנשים ולא הצלחתי, הייתי ממש מאשימה את עצמי ושונאת את עצמי על זה שלא בצלחתי באותו יום לדבר עם מישהו, למרות שהיה לי מה להגיד
מרגישה שתמיד מסתכלים עליי, מרגישה שתמיד שונאים אותי, דפיקות לב מואצות כשאני בסביבה עם הרבה אנשים וכו

שכולם מסתכלים עליי ושופטים אותי
חוסר ביטחון בציבור
קושי בלהכיר אנשים חדשים
קשה לי להיות במקומות עם הרבה אנשים ביחד

הרגע הזה שאמא אומרת שאתה ילד גדול ומעכשיו אתה מתקשר לקופת חולים וקובע בעצמך תור

^כ ן
כשהגעתי לגיל 18 הרגשתי ככ חסרת תועלת, אני לא יכולה לעשות דברים בסיסיים של בת 18 וזה מזעזע

שואל השאלה:
^^^^בדיוק המצב שלי כרגע,אני פשוט שונאת את עצמי וכל יום בוכה על זה שאני פשוט לא יכולה לעשות תדברים הפשוטים האלו כביכול

שואל השאלה:
אני לא יכולה לעשות כלום,
לפתוח לשליח תדלת,להתקשר להזמין משלוח,
וכל הזמן אמא שלי אומרת לי מה רואים אותך דרך המסך שאת מזמינה

ממה שהבנתי מהפסיכולוגית שהייתה לי חרדה חברתית לא נשארת לנצח
כיתה י' הייתה מזעזעת אבל אני חושבת שעכשיו זה משהו שהרבה פחות לוקח חלק גדול בחיים שלי ואני יכולה להסתדר

תשלחי לי הודעה אני יכולה לנסות לעזור

מביך, לא נוח, אתה פוחד מה הם חושבים ושופט את איך שאתה מתנהג בגלל זה

תסבירי לנו את איך זה מרגיש לחיות בלי חרדה חברתית

שמתי לב שלהרבה בכיתה י' זה היה ממש חזק, גם לי. יש לזה הסבר?

להרגיש מוצפת ליד אנשים, לחשוב בדיוק איך אני הולכת להגיד ולנסח ובאיזה טון להשתמש לפני שאני אומרת משהו, לחזור הביתה מפגישה עם אנשים ולנתח כל דבר קטן שאמרתי ועשיתי וכל מצמוץ עיניים ולכעוס על עצמי על כל הדברים המטומטמים שאמרתי ועשיתי ולנסות להחליף אותם במשהו אחר ואז להתאכזב כל כך שכבר מאוחר מדי בשביל זה, להיות כל כך עייפה אחרי פגישה עם אנשים כי כל מילה קטנה וכל הנהון וקשר עיין והבעת פנים דורשת ממך כל כך הרבה יותר, כל מבט או הבעת פנים מוזרה של מישהו ישר תתחיל לגרום לי לחשוב על כל הדברים שעשיתי ומה יכול היה לגרום למבט הזה כי בטוח עשיתי משהו לא בסדר, לעמוד באמצע הסלון בבית של מישהו כי הזמינו אותך לשבת ואת לא יודעת מה לעשות ולאן ללכת ואין תיראי שזה כבר משתק אותך, והכי נורא זו הידיעה שכולם רואים את הקושי שלי והם בטח חושבים שאני מוזרה או מרחמים עליי וזה מרגיש כמו השפלה נוראית.
יש לי גם קטע כזה שלפעמיים כשאני עושה משהו שהמוח שלי מחשיב כפדיחה אז הוא מדחיק אותו ממש ואני זוכרת את הזיכרון של זה ממש במעורפל ואז עוברים כמה ימים והזיכרון חוזר אליי בבום ואני לא מפסיקה לחשוב עליו ועל מה הייתי יכולה לשנות.
רק אומרת שזה החוויה האישית שלי, כל אחד חווה את זה אחרת וזה שמישהו חווה את זה שונה לא אומר שאחד משקר או שפחות קשה לו מהשני.