דתיים/חרדים/אנשים שמבינים כנסו - קישור מצורף

היי עצרתי באמצע הסרטון
הטענה העיקרית שלו שגויה
אנחנו ממש לא שורפים את הגופה אני לא יודעת ממה הוא הבין את זה
ואפילו אצלנו בהלכה אסור להזיק לגופה בכלום(זאת אחת הסיבות שאסור לעשות נתיחה לאחר המוות)
בזמן שהוא בא ומצדיק את מצריים "ששומרים" את הגופות שיבדוק קודם נורמלי את הצד שלנו
יש דברים שנכונים אבל מעטים בעיקרון רוב הדברים שהוא אומר שם הם טעות

הקטע עם שמשון ממש לא הולך ככה
בתקופה שהוא מדבר עליה לא היו הורגים אף אחד אלא אם כן הוא היה צריך. וזה היה הוראה מה'
יש פה מלא קטע של אמונה.. לא יודעת איפה בידיוק אתה עומד אבל אני פשוט יודעת שזה לא נכון

הוא מציג את המציאות כפי שהוא חושב שהיא הייתה כאילו זה עובדה.

בו בזמן, שהדברים שהוא מתאר רחוקים מלהיות עובדות, בוודאי שנויים במחלקות, ולפי היהדות הם לא נכונים בכלל.

הטענה שלו על ספר דניאל לא ניתן להוכיח.

זה יהיה ארוך טיפה.
העברית המודרנית היא לא העברית המקראית, למעשה היא תרגום של שפות אירופאיות, או כפי שלימדו אותנו ויטגנשטיין ו־וורף, של מחשבה אירופאית. לקחו מילה רוסית או גרמנית ויצרו לה משורש וצורנים תנ"כיים "לבוש" חדש. אפשר לומר שכל דובר עברית מודרנית בימינו מדבר למעשה גרמנית, רוסית ואנגלית בלבוש עברי. כמובן, זה לגמרי הגיוני, העברית המקראית לא בנויה לשיחות יומיומיות, סביר שגם בנ"י עצמם לא דיברו בה בינם ובין עצמם כשפטפטו על הגשם או על הילדים, כנראה היה שגור בפיהם ניב כנעני מסויים. חלק מהקהילות החרדיות לא מדברות בעברית מהסיבה הזו.

העניין נהיה בעייתי כששוכחים שהעברית שלנו היא לא לשון הקודש, היא רק דומה לה. בן אדם ניגש למקרא וקורא בו פסוקים כמו: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ; וְלֹא, כָּל יֹרְדֵי דוּמָה" (תהילים קט"ו, יז), "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח" (קהלת ט, ה), וכד', ומיד קורא כמנצח: "אין השארות הנפש לפי התנ"ך! גם לא תחיית המתים!". באחד כזה אנשי הדת מביטים ברחמים, הוא לא קורא במקרא אלא קורא את עצמו. המושג שלו ל־"מוות" לא זהה למושג המוות המקראי, כפי שהמילה "אמא" עבורי היא דבר שונה לחלוטין, שמיים וארץ, ממה שהמילה "אמא" עבורך. אם אני אנסה לפרש את מה שאת אומרת "אמא"במינוח שלי אזי נמצא שאני מפרש אך ורק את עצמי, לא הקשבתי לך, למה שיש לך לומר. זה דבר דומה, התנ"ך הוא דבר אלוהים אלינו, כשמישהו מדבר אנחנו רוצים להקשיב לו, מה *הוא* אומר, לא להשליך עליו את האסוציאציות שלנו למילים שלו, זאת לא הקשבה.

אנסה לבאר מעט מעט שמה שהוא אמר זו לא גישת התנ"ך, אך כיוון שמדובר בסודות עילאיים, קדושים ונוראיים (למשל מה שהוא דיבר על נשמת חיים שנפח האלוק לפי ספר קהלת זה מה שהזוהר מדבר באדרא זוטא [רפח עמ' א-ב, וכן האר"י ז"ל בע"ח שער י"ג, ב'] על שלושה ראשים שמגולפים זה בזה, בראשם ראש של כל הראשים שהוא ראש ולא ראש, וזה סוד עמוק מאוד) אתן רק רמזים קלים שיספיקו לראות כמה אווילית הטענה שלו לפיה התנ"ך מציג גישה אפיפנומנלית וולגרית שהנפש נכרתת מהגוף.

היום בערב נשיר כולנו בביה"כ: "יִשמְחוּ הַשּמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ. יִרְעַם הַיָּם וּמְלאו יַעֲלז שדַי וְכָל אֲשר בּו. אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר: לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשפּט הָאָרֶץ (זה מה שקהלת מדבר עליו במשפט האלהים). יִשפּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתו: ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ. יִשמְחוּ אִיִּים רַבִּים: עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו. צֶדֶק וּמִשפָּט מְכון כִּסְאו: אֵש לְפָנָיו תֵּלֵךְ. וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו: הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל. רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ: הָרִים כַּדּונַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה'. מִלִּפְנֵי אֲדון כָּל הָאָרֶץ: הִגִּידוּ הַשּמַיִם צִדְקו. וְרָאוּ כָל הָעַמִּים כְּבודו: זַמְרוּ לה' בְּכִנּור. בְּכִנּור וְקול זִמְרָה: בַּחֲצצְרות וְקול שופָר. הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה': ירְעַם הַיָּם וּמְלאו. תֵּבֵל וְישבֵי בָהּ: נְהָרות יִמְחֲאוּ כָף. יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ: לִפְנֵי ה' כִּי בָא לִשפּט הָאָרֶץ. נָשאוּ נְהָרות ה'. נָשאוּ נְהָרות קולָם. יִשאוּ נְהָרות דָּכְיָם: מִקּלות מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשבְּרֵי יָם. אַדִּיר בַּמָּרום ה': עֵדתֶיךָ נֶאֱמְנוּ מְאד לְבֵיתְךָ נָאֲוָה קּדֶש. ה' לְארֶךְ יָמִים:" (קבלת שבת, אסופות מתהילים). לא מדובר רק באיזו מטאפורה או משהו, זה ממש ההרים שמחים, הים גועש מרינה, בלשון הזהב של הרמב"ם ז"ל: "דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות.. כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש" (מוה"נ א', ע"ב, וכן באריסטו מטאפיזיקה למבדא, י'). מסופר שהנביאים הראשונים (הכוונה לאלו שהיו עוד לפני משה רבינו, כמו נח, קין, הבל, ודומיהם) היו מתנבאים על ידי שהיו מקשיבים לעצים, לא כעבודת אלילים, אלא כי העץ הוא חי, הוא רוצה לומר לי משהו, לשבח את הבורא בפניי. חבקוק מדבר על זה: "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (חבקוק ב, יא), האבנים חיות, מדברות, העצים מדברים ומהללים את יוצרם (זה מה שמכונה בגמרא שיחת עצי דקלים), לא רק במובן שאנחנו מסתכלים עליהם ורואים איך הם בנויים יפה ומכאן אנחנו מהללים את הבורא, אלא שהעצים והאבנים *באמת* חיים (האר"י ז"ל כותב שהגלגול הכי נורא הוא לאבנים). תפיסה ברברית כמו זו המודרנית, לפיה העולם הוא כמו איזו גוויה מוטלת ריקה מרוח חיים שאפשר לחקור ולמדוד וכו' זו לא תפיסה שהייתה קיימת בזמן התנ"ך, העולם היה דבר חי שמדבר אליי (כמו שהילדים מציירים את השמש כמחייכת אליהם, ולא ככור גרעיני במרחק 144,000,000 קילומטרים. זו התפיסה הטבעית שלנו שאנחנו הורגים לאט לאט, יש לויניקוט מאמר על זה). מושג המוות שהוא מדבר עליו, לפיו החיים כלים וזהו, זו תפיסה שנוצרה במאה ה־18 בעקבות תהליכים של מעל 500 שנים, אין קשר לתנ"ך. כתוב: "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז), הגר"ח מוולוז'ין מבאר שהנפיחה הזו הייתה בכל העולמות עד ליצור השפל ביותר (שעשוי מתחתית העולם השפל, האדמה) בעולם השפל ביותר (כמו שאם אנחנו רוצים לצבוע קו אנחנו צריכים להתחיל מהנקודה הכי גבוהה עד לזו הכי נמוכה, אם נעצור באמצע לא נצבע הכל), נשמת החיים עוברת בכל העולם, כל העולם כולו הוא חי. שימי לב שכתוב שאלוהים קודם יצר אדם, לא מדובר על גופה של אדם (כפי שמבאר הרמב"ם, שזה שם מסופק), מדובר באדם ממש, כזה שחי והולך, רק שהוא היה אז כמו בהמה (זה מה שקהלת קרא "מותר האדם מן הבהמה: אין"), סתם עוד חיה בעולם. מה שאלוהים נפח בקרבו זו הנפש החיה, אם אנחנו רואים אדם מדוכא אנחנו אומרים עליו שהוא לא חי באמת, יבוא מדען ויגיד לנו שאנחנו טועים, התאים שלו מתרבים, הרצפטורים שולחים מידע, הנוירונים יורים ספייקים, אך בכל זאת נגיד שהוא לא חי. הארוס הזה, הרצון הקיומי (הרמב"ם מכנה זאת רצון ראשון, בעקבות אריסטו), זה מה שאנחנו קוראים חיים, זו התנועה שבאדם, מה שהוא לא נשאר במקום ואוכל אלא תאב למשהו. כשאדם מת זה מה שהוא מאבד, וכיוון שזה כל האדם (הרצון הזה הוא יראת אלוהים) - אז כבר אין אדם, "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ז). זה לא אין אדם במובן המודרני, אלא שהאדם נעשה עפר, הוא פשוט הגוף שלו בלבד, "צורת האדם", מהותו ככזה, חוזרת אל האלוה. מכאן אנחנו לומדים עד כמה מה שהוא אמר על תחיית המתים מוטעה ושגוי והבל הבלים: הרמב"ם מבאר שכל נפש האדם אחת היא, מהגוף ועד להשגות המופשטות ביותר (ניתן גם לראות את זה, אני מרגיש משהו אל מישהי ומייד מתעוררת אצלי תחושה באיבר המין ומחשבה על איך אני אוהב אותה, ודמיון וכד'), ההפרדה שאנחנו עושים בין הגוף לתשוקה לשכל וכו' היא אך מדומה, האדם הוא פסיפס עמוק ורחב מני ים שאע"פ כן הוא אינו אלא אחדות פשוטה. מהות האדם, הנפש החיה שבו, יראת אלוהים, לא יכולה להתקיים ללא גוף, כמו שאם אני אוהב מישהי ורוצה להיות אחד איתה אז ברגע שאנחנו נהיה אחד ונממש את האהבה (למשל בזמן ביאה) התשוקה הזו תעלם, געגוע לא יכול להיות במקום בו קיים מושא הגעגוע. כתוב שהרוח תשוב אל האלוהים לאחר המוות, אך הרוח הזו חייבת גוף בכדי להשתוקק (החומר הוא געגוע, הוא עושה את עצמו כאילו רין בו אלוהים וחיים. זה מה שהבאתי למעלה בפסוקים מקבלת שבת, הטבע מתגעגע להשי"ת), זה למה שמלכתחילה היא ניתנה באדם. למעשה הרוח הזו לא נפרדה מהגוף, היא אחד איתו, פשוט הגוף צריך להיות כולו מזוכך לקראתה כמו שהעולם צריך להיות מזוכך לקראת האלוהים. קהלת לא חתם "את האלוהים ירא", אלא הוא חתם "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור", תשוקה (רוח) ללא געגוע (גוף) למשהו לא שווה דבר, זו תשוקה סתם, וגם געגוע בלי רצון להתקרב אל מושא הגעגוע לא שווה דבר. אדם שלא מתקן את גופו נשאר במצב הזה, כמו אדם שלא מתקן את רוחו. לעתיד לבוא האחדות של הגוף והרוח תראה בתחיית המתים (זו התשובה אגב למה הצדיקים ירצו לחזור בתחיית המתים, בעולם הבא הם רצון מסופק וזה מאבד מימד מסויים של הרצון, של אהבת הבורא, בעולם הזה הם רצון וגעגוע, אהבת הבורא אמיתית), ייראה שכל האדם הוא יראת אלוהים ושמירת מצוותיו, שלמות הגוף ושלמות הרוח (הנצרות בעומק שלה מביאה לשלמות הרוח, יש בה שכל, תשוקה, דמיון, את כל הכוחות של הרצון, אך היא טוענת ששלמות הגוף זה דבר שלא קיים. לכן היא כפירה כל כך נוראה). זה עיון מאוד מופשט ומאוד דק שדורש לימוד של שנים, אני עצמי בקושי מבין את העניין (וודאי לא מבין אותו לאשורו). אבל על היסודות האלו כל טענותיו נענות.

בשל חביבותה אעתיק את לשון הרמב"ם ז"ל: "דַּע, שֶּׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם אַחַת; וְיֵשׁ לָהּ פְּעֻלּוֹת רַבּוֹת חֲלוּקוֹת, יִקְרָאוּן קְצָת הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן: נְפָשׁוֹת. וְיֵחָשֵׁב בַּעֲבוּר זֶה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ הָרוֹפְאִים, עַד שֶׁשָּׂם רֹאשׁ הָרוֹפְאִים פְּתִיחַת סִפְרוֹ, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת שָׁלשׁ: טִבְעִית, חִיּוּנִית וְנַפְשִׁית. וּפְעָמִים שֶׁיִּקָּרְאוּ: כֹּחוֹת וַחֲלָקִים, עַד שֶׁיֵאָמֵר: חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ - וְזֶה הַשֵּׁם יַעֲשׂוּהוּ הַפִּילוֹסוֹפִים הַרְבֵּה פְעָמִים. וְאֵינָם רוֹצִים בְּאָמְרָם: "חֶלְקֵי", שֶׁהִיא מִתְחַלֶּקֶת כְּהֵחָלֵק הַגּוּפוֹת, אֲבָל הֵם מוֹנִים פְּעֻלּוֹתֶיהָ הַחֲלוּקוֹת שֶׁהֵן לִכְלַל הַנֶּפֶשׁ, כַּחֲלָקִים לַ"כֹּל" הַמְחֻבָּר מֵהַחֲלָקִים הָהֵם. וְאַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁתִּקּוּן הַמִּדּוֹת הִיא: רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ. וּכְמוֹ שֶׁהָרוֹפֵא אֲשֶׁר יְרַפֵּא הַגּוּפוֹת צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע תְּחִלָּה הַגּוּף אֲשֶׁר יִרְפָּאֵהוּ: כֻּלּוֹ וַחֲלָקָיו מָה הֵם, רְצוֹנִי לוֹמַר: גּוּף הָאָדָם; וְצָרִיךְ שֶׁיֵדַע אֵיזֶה דְבָרִים יַחֲלוּהוּ וְיִשְׁמֹר מֵהֶם; וְאֵיזֶה דְבָרִים יַבְרִיאוּהוּ וִיכַוֵּן אֲלֵיהֶם - כֵּן רוֹפֵא הַנֶּפֶשׁ הָרוֹצֶה לְתַקֵּן מִדּוֹת הָאָדָם, צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ בִּכְלָלָהּ וַחֲלָקֶיהָ, וּמַה יַחֲלֶה אוֹתָהּ וּמַה יַבְרִיאָהּ".

על פניו הוא צודק אבל אם את שואלת חרדים לדתיים את יוצרת פה סטירה
כי בעצם חרדים ודתיים לא מסתפקים רק בתנך כמו הצדוקים או כמו האחד הזה מהטיקטוק (לא זוכר איך קוראים לו) שהוא סומך רק על התנך החרדים והדתיים מאמינים גם במשנה גמרא והלכה ושם כתוב דברים אחרים לגמרי

^חז"ל לא אמרו משהו שונה מהמקרא, הם מבררים אותו, מנסים להבין את הנגיעה שלו לחיים. לא חולקים עליו חלילה.

הם לא חולקים פשוט אומרים שיש עולם הבא ותחיית מתים

^נו.. אם אתה אומר שאליבא דמקרא אין את שני אלו הרי זו מחלוקת.