תשובה אחת
פצ"מר: המרגמה נחשבת לנשק אמין הניתן לפריסה ולקיפול מהירים, ושאינו דורש משאבים מיוחדים מהכוח המסתייע (למעט קצין מטווח). התרחבות השימוש ב-gps ובמחשבי ירי הפכה את המרגמה הפלוגתית לנשק מדויק לא פחות מארטילריית תותחים, תוך שהיא משמרת את מאפייני היסוד של המרגמה: ירי תלול מסלול, פשטות הפעלה, תחמושת זולה ומשך הכשרה קצר של מפעיליה.
סיווג
המרגמות מתחלקות לשלושה סוגים עקריים: קלות, בינוניות וכבדות.
ניתן גם לחלק אותן חלוקת משנה לשני סוגים, לפי אופן פעולתן:
נוקר קבוע - בתוך המרגמה נמצא מעין מסמר מתכתי הנקרא "נוקר"; הרגם מפיל את פצצת המרגמה אחורנית לתוך המרגמה דרך הקנה, היא מקבלת מכה בפיקה שבתחתיתה, וכתוצאה מכך נורית בלחץ גזי הפיצוץ. רוב המרגמות הן בעלות נוקר קבוע.
נוקר נע (דינמי) - הנוקר מוסתר בתוך הסדן, וכדי להתחיל את שרשרת הירי צריך לבצע פעולת נקירה. מרגמות כאלה הן מרגמות 52 מ"מ ששימשו בצה"ל כנשק סיוע מחלקתי. אף מרגמת 120 מ"מ שמשמשת כנשק פלוגתי/גדודי בצבאות מערביים (למעט ישראל) הייתה בעבר מצוידת בנוקר מסוג זה, אולם עקב טעויות רבות, בהן קיבל צוות המרגמה הוראת ירי והוכנס פגז לקנה ולאחר מכן בוטלה ההוראה אך בטעות נשאר הפגז בתוך המרגמה, דבר אשר גרם לא פעם לאסון, הוצאו מרגמות אלו מהשירות על מנת להכניס בהן נוקר קבוע/סטאטי; כיום, לא יכולות טעויות מסוג זה להתרחש.
רקטה: הן הרקטה והן הפגז נעים במסלולים בליסטיים, אך הרקטה נבדלת מפגז בכך שכוח הדחף פועל עליה במשך זמן-מה גם לאחר שיגורה, וזאת בזכות פעולת המנוע הרקטי. על פגז (קליע), לעומת זאת, פועל כוח רק כאשר הוא נמצא בקנה המשגר שלו (קנה תותח, קנה אקדח, וכדומה) והוא ממשיך לנוע רק בזכות המהירות הראשונית שהוקנתה לו.
בשימוש צבאי משוגרות רקטות ממשגר קרקעי או ממטוס, לעבר מטרה קרקעית. היעדר מנגנון הניווט גורם לכך שמסלול הרקטה נקבע לפי זוויות ההגבהה והצידוד של קנה המשגר בעת השיגור וכן על פי עוצמת המנוע. ישנם גורמים חיצוניים שעלולים אף הם להשפיע על המסלול, כגון מהירות וכיוון הרוח, לחץ אטמוספירי, טמפרטורה, לחות וכיוצא בזה. גורמים אלה מובאים בחשבון כאשר הרקטה משוגרת ממערכות מתקדמות. אולם, היעדר מנגנון ניווט גורם לרמת דיוק נמוכה יחסית ביכולת פגיעה מדויקת של הרקטה, ולכן נעשה שימוש ברקטה בעיקר במצבים שבהם רמת הדיוק פחות חשובה, בדרך כלל בשיגור אל מטרה גדולה למדי. דרך נוספת להתגבר על חוסר הדיוק היא שיגור רקטות רבות בבת אחת לעבר המטרה.
סיווג
המרגמות מתחלקות לשלושה סוגים עקריים: קלות, בינוניות וכבדות.
ניתן גם לחלק אותן חלוקת משנה לשני סוגים, לפי אופן פעולתן:
נוקר קבוע - בתוך המרגמה נמצא מעין מסמר מתכתי הנקרא "נוקר"; הרגם מפיל את פצצת המרגמה אחורנית לתוך המרגמה דרך הקנה, היא מקבלת מכה בפיקה שבתחתיתה, וכתוצאה מכך נורית בלחץ גזי הפיצוץ. רוב המרגמות הן בעלות נוקר קבוע.
נוקר נע (דינמי) - הנוקר מוסתר בתוך הסדן, וכדי להתחיל את שרשרת הירי צריך לבצע פעולת נקירה. מרגמות כאלה הן מרגמות 52 מ"מ ששימשו בצה"ל כנשק סיוע מחלקתי. אף מרגמת 120 מ"מ שמשמשת כנשק פלוגתי/גדודי בצבאות מערביים (למעט ישראל) הייתה בעבר מצוידת בנוקר מסוג זה, אולם עקב טעויות רבות, בהן קיבל צוות המרגמה הוראת ירי והוכנס פגז לקנה ולאחר מכן בוטלה ההוראה אך בטעות נשאר הפגז בתוך המרגמה, דבר אשר גרם לא פעם לאסון, הוצאו מרגמות אלו מהשירות על מנת להכניס בהן נוקר קבוע/סטאטי; כיום, לא יכולות טעויות מסוג זה להתרחש.
רקטה: הן הרקטה והן הפגז נעים במסלולים בליסטיים, אך הרקטה נבדלת מפגז בכך שכוח הדחף פועל עליה במשך זמן-מה גם לאחר שיגורה, וזאת בזכות פעולת המנוע הרקטי. על פגז (קליע), לעומת זאת, פועל כוח רק כאשר הוא נמצא בקנה המשגר שלו (קנה תותח, קנה אקדח, וכדומה) והוא ממשיך לנוע רק בזכות המהירות הראשונית שהוקנתה לו.
בשימוש צבאי משוגרות רקטות ממשגר קרקעי או ממטוס, לעבר מטרה קרקעית. היעדר מנגנון הניווט גורם לכך שמסלול הרקטה נקבע לפי זוויות ההגבהה והצידוד של קנה המשגר בעת השיגור וכן על פי עוצמת המנוע. ישנם גורמים חיצוניים שעלולים אף הם להשפיע על המסלול, כגון מהירות וכיוון הרוח, לחץ אטמוספירי, טמפרטורה, לחות וכיוצא בזה. גורמים אלה מובאים בחשבון כאשר הרקטה משוגרת ממערכות מתקדמות. אולם, היעדר מנגנון ניווט גורם לרמת דיוק נמוכה יחסית ביכולת פגיעה מדויקת של הרקטה, ולכן נעשה שימוש ברקטה בעיקר במצבים שבהם רמת הדיוק פחות חשובה, בדרך כלל בשיגור אל מטרה גדולה למדי. דרך נוספת להתגבר על חוסר הדיוק היא שיגור רקטות רבות בבת אחת לעבר המטרה.
באותו הנושא: