רק אני כל יום עצובה ומתוסכלת מהחיים האלה?

לא רק את

זה יעבור

למה?

תשמעי הכי נורא זה שאומרים לך זה יעבור או שואלים למה - כי או שיש הרבה דברים או שאין משהו מוגדר אבל תזכרי:
כל דבר בחיים הוא זמני, או לפחות כמעט כל דבר. אפילו למחלות כרוניות יש את החלקים שבהם הן הכי גרועות ולאט לאט לומדים לחיות עם זה.
את צריכה לחשוב על זה - שזה מה שזה. שיכול להיות שהוא לא אוהב אותך בחזרה או שלא יזכרו אותך לנצח. גם אם את מרגישה שאין לך פואנטה בחיים ושאין לך סיבה להמשיך ללכת - תלכי.
ברגע שתסתכלי על כל זה בצורה אחרת (ואני לא מזלזלת בשום דבר שעובר עליך - בבטח לא אם זה גורם לך להרגיש ככה) את תרגישי אחרת, אני לא אומרת שכשתביני שזה לא כמו שזה נדמה לך אז הכל יהיה בסדר או שכל הבעיות שלך יגמרו.
אבל כשבן אדם מגיע למצב כזה שהוא כבר לא מאושר אין לו מה להפסיד. שום דבר בעולם הזה לא שווה הרמת ידיים.
אני לא יודעת מה עובר עליך, אולי זה ציונים או אולי זה בכלל שאת לא אוהבת איך שאת נראית ואולי זה הכל ביחד אבל תמיד תזכרי ששום דבר מכל זה לא מבטל את העובדה שיש המשך לשביל הזה שאת מסרבת לצעוד בו.
אז כן...
אני אוהבת להסתכל על החיים כמו שביל- אני יודעת שזה נשמע ממש מטומטם וממש לא קשור לכלום כמו איזו סופרת בת שתיים עשרה שמנסה להיות פואטית אבל תחשבי על זה בהגיוניות ולא בתור מטאפורה עמוקה לכאורה: כל יום את מתקדמת מספר צעדים מסוים יש ימים שיותר ויש ימים שפחות. כשאת מדוכאת ולא עושה כלום את נתקעת. המטרה שלך זה להגיע לסוף אפילו רק כדי לראות מה יש שם.
אל תפסיקי להתקדם בשביל הזה - כשאת מרגישה שאת עוצרת - רוצי בכל המהירות

אני גם כמוך..
אבל תיזכרי שזה זמני והשמש תזרח מחר.