אני מרגישה ילדה ממש ממש חרא כפוית טובה.

אולי זה ישמע מוגזם מה שכתבתי בכותרת ביחס למה שאכתוב כאן. אבל זה נכון אני מרגישה ילדה דוחה.

אני בת 14, גרה רק עם אמא שלי. היא עובדת מ7:00-16:30, ובינתיים אני לבד/ עם חברות מעבירה את הזמן. לפני שבוע בערך היא ביקשה ממני לארגן את הבית לשטיפה, כלומר להרים הכל, לעשות אבק, לטאטא כל מרצפת, אז עשיתי את זה. היא חזרה הביתה, ומאוד מיהרה לאנשהו... לאמשנה קיצור היא התחילה לשטוף, וראתה שלא עשיתי את הכל מושלם כמו שהיא עושה.. אז זה מאוד עיצבן אותה, או שפשוט בגלל שהיא הייתה לחוצה, הטון שלה קצת עלה...

ואתמול היא שוב ביקשה -שמחר(היום)- שאני אארגן את הבית לשטיפה. חשוב לי לציין שהורגש שינוי בה, שחשוב לה שאני אצא קצת מהבית (כי רוב הזמן אני לבד) אז היא נורא נורא משתדלת בשבילי, וגם ככה קשה לה.
בקשר לשטיפה- אמרתי לה שאני לא רוצה לעשות את זה כי היא תצעק עליי שזה לא כמו שהיא אוהבת וכו', אז היא אמרה שהפעם היא לא תתעצבן... אמרתי לה שאין לי כוח לעשות את זה כי צריך להזיז מלא דברים (אני ילדה חלשה בקטע אחר) ואני שונאת לעשות אבק. *הכל היה בטונים רגועים, ואני לא באמת התכוונתי למה שאמרתי, ידעתי שאני כן אעשה את זה.*
קמתי היום לפני חצי שעה, ואני רואה שהכל מורם והבית מאורגן לשטיפה, וזה אומר שהיא הייתה צריכה לקום מאוד מוקדם כדי לארגן הכל וכדי להפסיק להגיע לעבודה הזמן. אוף אני רואה שממש אכפת לה ממני, ושהיא משתדלת עבורי, ובתוך זה גם קשה לה מאוד... וכשהיא מבקשת ממני משהו כזה גם את זה היא בסופו של דבר עושה...


מה לעשות כדי לצאת מהבאסה? וגם כדי סוג של לפצות אותה?