אז ככה... זה ארוך ואני ממש מתוסכלת כבר אז אני מקווה שתקראו ובאמת תעזרו לי..

אני בת 17
אמא שלי תמיד ירדה עלי והורידה לי את הבטחון מאז שאני ילדה...
זה התחיל מזה שהיא שלחה אותי להתאמן בחוג וזה התחיל להתפתח לזה שהייתי בנבחרת והייתי ברמה של לטוס לתחרויות לחול והיה לי ממש קשה פיזית ונפשית הייתי חוזרת הביתה ואומרת שאני לא רוצה והיא לקחה אותי בכוח, התחלתי לחשוב מחשבות של מוות ושטויות כאלה, זו הייתה תקופה לא פשוטה.
בסופו של דבר סיימתי עם ההתעמלות בגיל 15.
בלימודים אף פעם לא הייתי ילדת 100 תאמת שכל הזמן נכשלתי ועד היום זה ככה. נורא קשה לי אמא שלי לא מוכנה לקחת לי מורים פרטיים עקב בעיות כלכליות היא ממש משקיעה באחותי הקטנה שעכשיו היא גם מתאמנת ואני פשוט לא מרגישה מאמא שלי אהבה כלפיי.
אמא שלי כבר אמרה לי כמה פעמים שהיא לא מעריכה אותי כי קשה לי בהכל ואני ילדה חרא,
לפני שבוע הכנתי לעצמי שניצל ונגמר השמן והיא פשוט צעקה עלי שאני חרא ואני לא עושה כלום בבית ואמרה שאני יכולה ללכת להיות זונה וירקה לי על הפנים...
היא כל הזמן אומרת שאני חרא וזה ממש מרגיש כאילו השם השני שלי הוא "חרא"
בזמן שהיא בעבודה אני כן שוטפת כלים וכל מה שצריך אבל כן, אני מודה שיש ימים שאני לא עושה את זה כי אין לי כח ואני כן בן אדם אני לא רובוט.
כל פעם שהיא חוזרת הביתה היא ממש עצבנית וכל הכעס שלה עובר רק אלי.
היא כל הזמן אומרת שהיא מתה שאני אעזוב כבר את הבית ושזאת תיהיה בשבילה ממש הגשמת חלום.
לפני כמה דקות עברתי ליד המטבח ואמא שלי אמרה לבן זוג שלה "שתגיע כבר לגיל 18 ותעזוב כבר אין לי כח לראות את החרא הזה כבר"
עברתי את הבגרות בלשון קיבלתי 60.
זה הישג נורא גדול בשבילי ונורא שמחתי מהציון...
אמא שלי רק ירדה עלי ואמרה "אני לא יודעת איך תעברי את שאר הבגרויות עם ה 60 הזה"
היה לי נורא קשה הבגרות הזאת.
אין לי שום תמיכה ממני, שום אהבה זה נורא קשה לחיות ככה כשאני חוזרת מהבית ספר אני ישר הולכת לחדר כי אני פוחדת שהיא תגיד עוד משהו, אני מפחדת לאכול לידה כי היא תגיד עוד משהו.
יש עוד הרבה דברים אבל אני לא ארשום כאן הכל...
זה נורא קשה לי יש אפשרות לעשות עם זה משהו?