שאלת פריקה (קצר)

מכירים את זה שכל כך כואב לכם, עד שאתם אפילו לא יודעים לדובב למילים את מה שעובר עליכם?
כשהמוח מריץ תמונות והדמעות כבר התייאשו מלרדת?
אני אופטימית, אבל לפעמים גם לי נמאס ומתחשק לי לרחם על עצמי עד דמעות(אמן).
קשה לי ללכת לבית ספר או לצאת מהבית כי בכל מקום יש משהו שמזכיר לי אותו, המורה שלי יודעת פחות או יותר...
אתמול היה לנו יום חילות והסבירו לנו על היחידה שהוא נמצא בה, ואני הייתי בשיא הקשב כשהאוויר מתנגד לגוף שלי.
יצאנו משם והייתה לי הרגשה נוראית, כל הדרך חזרה בכיתי בשקט.
זה תמיד קורה.
הוא לעולם לא יבין את גודל הדבר, את סוג הכאב הזה שלמדתי לחיות איתו בכל יום ויום.
הייתי אובססיבית אליו כל כך, ביטלתי את עצמי לחלוטין. היה לי "טוב" שהחיים שלי תלוים במישהו אחר.
אבל עכשיו הוא הלך ואני מתה מפחד.
גם כל מערכת יחסים שנכנסתי אליה אחריו מזכירה לי אותו, אני לא יכולה להיות עם מישהו אחר בלי לחשוב עליו.
אני מטופלת כבר כמעט שנה אבל זה לא עוזר(כלומר, זה כן, אבל ההתקפים חוזרים)
כל פעם שאני רואה מישהו שקצת דומה לו ברחוב אני רועדת ובוכה, קשה לי לנשום ואני מתחילה לראות מטושטש.
אני רוצה לברוח אבל אין לי מושג לאן, רק למקום שיהיה לי שקט.
מה אתם הייתם עושים?