זאת חרדה חברתית? זה משהו אחר?

אני לא יוצאת מהבית הרבה,רק כשחייב,אולי אני פשוט משעממת,אבל אני מרגישה שלא בטוח שם,לבד.בבית ספר אני לבד,ההפסקות שם הם הישרדות בשבילי,לעבור ליד החברות שרבתי איתם ריבים ענקיים כשהם מסתובבות עם החבורה שלהם,ואני עוברת לידם לבד,כל פעם,זה משפיל כלכך..אין לי חברים,ואני לא מצליחה לתקשר עם אף אחד בנוח.הכמות פעמים שבנים לא הסכימו לשבת לידי שהמורה ביקשה מהם היא אינסופית,כולם חושבים שאני מוזרה.אני תמיד חושבת שכולם היו הרבה יותר שמחים בלעדיי,שאם לא הייתי באותו מקום,גם אם שמח שם,אם לא הייתי היה אפילו יותר שמח,כיאלו אני רק הורסת את הכיף והשמחה.
זה נראה כיאלו אני צריכה לבחור חברים בפינצטה,הם חייבים להיות בדיוק עם התכונות המתאימות,חייכנים ומצחיקים,כאלה שיבינו את ההומור שלי.היו רק כמה כאלה ורבתי איתם..בכל ההפסקות אני מתחבאת בשירותים ואני לא יכולה יותר,זה מפחיד,להראות אבודה,לאן ללכת,שלא יראו אותי לבד,החברות שלי,או שהיו שלי,הילדים שיודעים מי אני,המורים,המחנכת שתראה אותי לבד.לפעמים יש לי מזל ולא נועלים את הכיתה..אני הרבה מהסיפטומים של חרדה חברתית,אני מזיעה הרבה ברגליים,קשה לי לתקשר עם אנשים בנוח,אני לא יוצאת מהבית,לא בן אדם של מסיבות,לא מכירה חברים חדשים,מפחדת להיות בתשומת הלב,היה לי רגע שיצאתי מהכיתה בפתאומיות אחרי שכולם התרכזו בי והיה לי קשה לנשום,והדפיקות לב כשפונים אליי או שכולם מתרכזים בי,או שאני מדברת מול קהל,הם חזקות ,מאוד...אבל אני לא יודעת..יש לי חרדה חברתית?