מישהו פה יכול להזדהות איתי?

אני מרגישה שלאף אחד לא באמת אכפת ממני.. שלאף אחד אין ראש וסבלנות לשבת ולהקשיב לי.. שאני ידבר איתו מהלב, ישפוך את כל מה שמציק לי באמת.. אני רוצה מישהו שאני יוכל לשבת ולדבר איתו פנים מול פנים ובאמת הדברים שאני אומרת יהיו חשובים לו, שהוא ידאג לי וילטף את הפצעים שלי.. ניסיתי לדבר עם הרבה אנשים שחשובים לי אמא ואבא שלי, אחים שלי, פסיכולוגים... ואת אף אחד זה פשוט לא מעניין.. הם פשוט מהנהנים כל שנייה ומנסים לסיים את השיחה מהר ואז מסיימים בהטפת מוסר "את צריכה להיות ככה וככה" כאילו שאני לא יודעת את זה. אני רק רוצה לפרוק ושמישהו יקשיב לי.. וזה כל כך פוגע ומרסק לי את הביטחון.. אז אני שומרת הכל הכל בבטן.. אוגרת ואוגרת.. ומתרסקת לאט לאט.. זו הרגשה פשוט נוראית..