פריקה קטנה... מה דעתכם?

אני באמת לא יכולה לשמוע את זה יותר.
אמא שלי ואחותי חולות ניקיון ואני לא.
כל הזמן הן מעירות לי שאני עצלנית ומפונקת ולא עושה כלום בבית (מה שבכלל לא נכון).
כבר נמאס לי מזה. יאללה אני בת תשע עשרה, עוד לא קלטתן שאני לא יכולה להשתנות.
לא רק זה. אני גם לא רוצה להשתנות. בשביל מה לי?
אני אוהבת לעשות דברים לאט, זה הקצב שלי. אף אחד לא שואל את הצב למה הוא איטי או דוחק בו להיות מהיר יותר, נכון? אז מה הבעיה שאני איטית. מה הלחץ?
או זה שאני מעופפת וחייה בעולם משלי. מה הבעיה עם זה? בחיים לא הסבירו לי.
ובאמת שהן ממש עושות לי שיחה על זה,
או הקטע של הכתיבה.
אז כן, אני כותבת הרבה, אבל למה כל הזמן לומר שאני חייבת להפסיק עם האובססיה? זו לא אובססיה. זו אהבה שלי. זה המקום היחיד שיש לי כדי לבטא את הרגשות שלי, את המחשבות שלי.
כי אני יודעת שאם אגיד אותם בקול, אנשים לא יסכימו איתי. יש לי דעות מאוד מנוגדות לדעות פופולריות ואני נכנסת להרבה וויכוחים בגלל זה.
אז אני כותבת מסיבה מסוימת, ופשוט אין לי כוחות יותר. אני מרגישה זוועה. הן אומרות שאני ביקורתית, אבל איך אני לא אהיה? הן שופטות אותי על כל שטות קטנה, על זה שהמוזיקה חזקה מדי ומפריעה לי, שאני לא נפגשת הרבה עם חברות. תנו לי לחיות ותעזבו אותי בשקט כבר. מה בסך הכל ביקשתי?