אתם יכולים להביע את דעתכם על קטע שכתבתי?

זה פעם ראשונה שאני מנסה ככה לכתוב...
-
כבר הרבה זמן שלא בכיתי.
ואומרים שבכי משחרר.
הוא באמת משחרר. אבל תחושת הריקנות שעוטפת אותי אחר כך לא משחררת. בכלל לא. להפך, היא עוטפת אותי מכל הכיוונים ולוחצת עלי, לוחצת עלי לחפש משמעות. ואני מחפשת, אבל אף פעם לא מוצאת. וכשאני לא מוצאת היא שבה וחוזרת, ממלאה אותי. פעם הייתי מנסה להילחם בה, היא הייתה זרה לי. היום אנחנו כבר כמכרות וותיקות, כשהיא באה לבקר ללא הזמנה אני מקבלת אותה בדלת פתוחה, כי אני יודעת שכשהיא תלך זה יהיה אך ורק מבחירתה שלה.
כבר הרבה זמן שלא בכיתי.
וניסיתי, באמת שניסיתי לבכות. ניסיתי לחשוב על דברים עצובים, ניסיתי לראות סרטים שבהם הכלב מת בסוף. אבל זה לא היה אותו דבר, זה לא אותו בכי משחרר. אפילו, אפילו ניסיתי לחשוב עָלֵיךַ. דאמט, כמה חשבתי עליך. על מה שקרה אז, על מה ש(לא) קורה היום, לא עבר יום שלא חשבתי עליך. בעיקר חשבתי על איך להמשיך הלאה... ניסיתי, באמת שניסיתי להמשיך הלאה. אבל כל ניסיון שלי רק הזכיר לי עוד יותר את מה שקרה והכאיב לי, וואו כמה שזה הכאיב לי. וכשחשבתי עליך אפילו הייתי על סף דמעות. הן כבר עמדו בעיניים, כבר יכולתי להרגיש אותן. אבל אז חזרה האורחת הלא רצויה, והחזירה את הדמעות למקום. ותמיד הייתי רק 'על סף'. תמיד הייתי ב'כמעט'.
פאק איט, לעזאזל עם הריקנות.
לעזאזל איתְךָ.
לעזאזל עם הבכי.
וואו, כבר הרבה זמן שלא בכיתי.