אני נורא אשמח שתגידו לי מה אתם חושבים:) אפילו שזה דיי ארוך.

אז איך זה מרגיש להיות אצל משפחה מארחת?
יש לי הרבה דברים לומר,אולי קצת יותר מידיי.
כשאת יושבת בחדר,חדר שכולו שלך פיזית.ואין שום בעיה עם זה.
אבל אחותך מתקשרת להודיע שהתוכי שלך מת והיא פתאום פורצת בבכי שנשמע יותר מידיי מוגזם וזה גורם לך לחשוב שאולי היא בוכה כי את לא בבית האמיתי שלך שם איתה עכשיו.ושוב האשמה צועקת עלייך מבפנים.
הרגע הזה שאת קמה בבוקר לצחצח שיניים ואת חולקת את אותם השירותים עם 'הבת האמיתית' ואת רק חושבת לעצמך למהר כדי שלא תרגיש שתפסת לה יותר מידיי מקום וזמן.
הרגע הזה שאת יושבת בשולחן מלא אנשים,והם משפחה אמיתית.ואת מפחדת לקחת אוכל כדי שלא יהיה חסר למישהו שמגיע לו באמת.כי הוא חלק מהמשפחה האמיתית.
הרגע הזה שהאמא מבקשת ממך לעזור ואת חושבת לעצמך שאולי את פה בשביל זה,אפילו שזה רק בראש שלך.ואת פוחדת שאת לא עושה את העבודה טוב מספיק.
והאשמה שוב צורחת,כי את יודעת שאת בקושי עוזרת בבית האמיתי שלך.
ושאת צבועה,
כי את אומרת על כל דבר "תודה" "ובבקשה" ובזמן שאת נמצאת בבית האמיתי שלך את רוב הזמן רבה עם אמא על שטויות שלא באמת חשובות.
והרגע הזה שאמא מתקשרת אלייך ואומרת "אני מקווה שטוב לך שם,העיקר שיהיה לך טוב"
ואת מתחילה לבכות,כי את יודעת עמוק בפנים שהמשפחה חסרה לך,למרות הכל.
החדר האמיתי שלך חסר לך,החדר שאת רגילה אליו לטוב ולרע.את מתגעגעת לאחים שלך ואת יודעת שאת מפספסת משהו ואת לא בדיוק יודעת מה.
את מפספסת חום של בית אמיתי עם משפחה.
וזה לא שלא טוב לך אצל המשפחה המארחת.טוב לך מבחינה פיזית.
אבל גיליתי משהו בתקופה הזאת,
שלא משנה כמה יהיה לך,איך תקומי בבוקר.
ההרגשה תישאר אותה הרגשה,הרגשה של עצב ופיספוס. למרות שלא טוב לך בבית האמיתי שלך.לא טוב לך בשום מקום עד שלא יהיה לך טוב עם עצמך.
אבל תמיד אפשר לקוות שאולי בעתיד יוכלו להתמודד איתי ולקבל אותי כמו שאני.
ושלכולם יהיה טוב בבית,טוב תמים.
בלי צעקות,בלי בכי.
בית שמח עם נפש שמחה.
וזה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע.
פשוט לקוות.