בשנה האחרונה אני מרגישה כאילו כלום לא מרגש אותי.

אני בת ארבע עשרה רגילה לגמרי, יש לי כמה חברות וציונים טובים והכל די בסדר, אבל אני מרגישה תקועה. שום דבר מעניין לא קורה לי, והחיים שלי לא זזים לשום מקום. כל בוקר אותה השגרה- לקום, ללכת לבית ספר, לחזור הביתה וללמוד למבחנים, ללכת לספריה ולחזור להתקלח ולישון. הכל כל כך רגיל עד שזה עושה לי בחילה, והכל מרגיש כל כך תקוע ולא נכון. אני לא כל כך אוהבת לצאת למקומות רועשים וכאלה, אז אני לא יוצאת הרבה, ולהתנדב או ללכת לתנועות נוער פשוט לא מרגיש נכון בשבילי- זה כל כך ילדותי. אני כל הזמן מחפשת דרכים לגרום לחיים שלי לעלות, אבל אז אני כל פעם קולטת שאני אפסית לגמרי ושאני האדם הכי לא מעניין על פני כדור הארץ. אני מחפשת בעיות בחיים שלי ומשקרת לעצמי שאני לא כזאת רגילה כמו שאני חושבת ושיש בי משהו מיוחד, אבל בסופו של דבר זה שקר. אני קוראת המון ספרים רק כי אני אוהבת להתנתק מהמציאות המשעממת שלי ולהכנס לעולמות דמיוניים שבהם אני לא אני, עולמות שבהם אני דמות מגניבה ומשוגעת שמתמודדת עם רוצחים מוטרפים ומצילה את העולם, ובכל פעם שאני מפסיקה לקרוא אני קולטת עד כמה אני עלובה ועד כמה החיים שלי עלובים. אני יודעת שזה פתטי לגמרי לרצות להיות כמו דמות בספר, אבל החיים שלי כרגע גורמים לי להיות מדוכאת. אני מרגישה כאילו אני האדם הכי שטוח ומשעמם על פני כדור הארץ, וכשאני בסביבת אנשים אחרים אני משתמשת בהומור ובציניות כדי לכסות על השעמום שאני, כי אחרת אף אחד לא ירצה להיות איתי. אני נראית בסדר לגמרי כלפי חוץ, צוחקת ומשתגעת ועושה שטויות, אבל בכל פעם שאני מגיעה הביתה מבית הספר מצב הרוח שלי יורד. למישהו יש עצה לתת לי? סליחה שזה ארוך.