הנה משהו שכתבתי דיי מזמן, אני אשמח שתגיבו מה אתם חושבים :)

פגיעה עצמית,
כל חתך הוא עמוק יותר,
כמו המחשבות שלי.
הדם שיורד בעצם נותן לי להרגיש כאילו נשאר לי משהו בחיים הרדודים שלי.
כן,
אני יודעת שזה נשמע מוזר,
אבל זה בסדר,
לפעמים אני גם לא מבינה את עצמי.
אני מקללת מספר פעמים,
אבל רק בראש,כדי שלא ישמעו.
"זה מה שמגיע לילדה כמוך!"
"את אפס,לא שווה כלום."
"צבועה,מגעילה,אנוכית"
כמה אפשר?
כמה אני יכולה להתמודד?
רציתי לצרוח כלכך אבל לא יכולתי.
כל חתך נתן לי להרגיש סיפוק,
תחושה שאי אפשר כלכך להסביר במילים.
אני בכלמקרה אפס,לאף אחד לא יהיה אכפת.
זה סוג של בריחה,אני יודעת.
וכן,זה לא משהו נורמאלי.
לפעמים אני חושבת שבאלי להעלם בתוך כל הדם הנוזל.
והלוואי והדמעות שלי היו מצליחות לנזול ככה,
שיראו שאני במצוקה.
שיבינו אותי,שיתנו לרגשות שלי מקום.
אבל אף אחד לא שם,
רק הגוף שלי, ואני יכולה לעשות בו מה שאני רוצה.
והוא מקשיב לי,הוא תמיד איתי.
גם כשאני שונאת אותו ומאחלת לו לסבול,
ושכל הדם הזה ינזל החוצה ושהגוף שלי יתרוקן,
כדי שאני אוכל להרגיש.
לא רק כאב.
תחושה של כלום,תחושה שאני פשוט לא יהיה.
וזה כבר אומר הכל.