כדאי לי להגיד לפסיכולוגית שיש לי מחשבות אובדניות?

מצד אחד כדאי כי יעזרו לך.
מצד שני ידפקו אותך.

את צריכנ לפרוק את זה, תספרי. למרות שעכשיו הם ישלחו אותך לפסיכיאטר וזה..
אבל אל תשמרי את זה בבטן, זה ממש לא טוב.

נראלי שבשביל זה יש פסיכולוג:) אבל הבעיה עם זה שברגע שזה נאמר נפסיכולוג מחוייב ליידע את ההורים אם את מתחת ל18.. אם לא מפריע לך שההורים ידעו ממש כדאי לך! אם מפריע אז לדעתי עדיין כדאי אבל תבקשי מהפסיכולוגית שאם היא חייבת לומר להם אז שתאמר אתזה בעדינות שלא יבהלו

לא, ממש לא כדאי לך שהיא תדע שאת מסוכנת לעצמך או לאחרים. ברגע שלפסיכולוגים יש מידע כזה הסודיות מתבטלת והם פשוט מחוייבים מטעם החוק להעביר את זה כדי לעזור לך. דבר כזה יכול לגרום להם לאשפז אותך, כמו שקרה לבן דוד שלי, ובנוסף זה עלול לפגוע לך בעתיד בראיונות למקומות עבודה. לדעתי כדאי מאוד שתגידי לה משהו כמו "לפעמים אני חושבת שלא בא לי לחיות, אבל אני לא רוצה למות, אני רוצה לצאת מזה איך שהוא". אם היא תראה שאת כן מוכנה לעזור לעצמך היא לא תעשה כלום.

תספרי
יש דברים שצריך לעדכן את ההורים
היה לי את זה לכן אני אומרת לך

שואל השאלה:
אני לא רוצה שיאשפזו אותי אבל אני מפחדת שאני אעשה משהו וגם אם לא נורא קשה לי להילחם בזה

לא יאשפזו אותך!
הפסיכולוגית תנסה לתת לך מענה ויפנו אותך לפסיכיאטר

לדעתי 3daysgrace צודקת רק כשמדובר במצב לא רציני מדי אלא במחשבות לגיטימיות שמדי פעם אין לך כוח לחיים. אם את באמת מרגישה אתזה בצורה חזקה וקשה לך לשלוט בזה עדיף לל לספר למישהו. זה אפילו לא חייב להיות הפסיכולוגית אבל כל אחד שאת סומכת על לדבר איתו! זה ממש ממש חשוב שתיידעי מישהו.. אולי דודה ,אחד ההורים? מורה? אני מבינה את השיקול שזה יכול לפגוע בך במקומות עבודה.. אבל עדיף לקחת את הסיכון הזה מאשר לשמור הכל בבטן ושבסוף יהיה סוף מר.. זה מה שאני חושבת. שום דבר לא שווה את הבריאות הנםשית שלך, גם לא עבודה עתידית. אם את מרגישה רע וזה כבר מעבר לנורמה את חייבת לטפל בעצמך ולעשות עם זה משהו, שזה כולל גם לספר למישהו שיתמוך בל ויעזור לך. אם את רןצה אפילו לדבר איתי אני כאן בכיף אבל אני חושבת שמישהו שאת מכירה זה הכי טוב.. אפילו יותר מפסיכולןג. הפסיכולוגים הם כאן בשביל לעזור לך והם לא ישלחו אותך לאשפוז בכפייה רק אם תשתפי אותם בזה.. האשפוז זה רק במצבים קיצוניים שאדם נמצא במצב פסיכוטי ולפי איך שכתבת את השאלה זה לא נראה שזה מצבך

לספר למישהו קרוב זה הרבה יותר עדיף מאשר לספר לפסיכולוגית, תבינו שזה איש מקצוע, ברגע שהוא מחויב הוא מחויב.
ו"לא רואה בעיניים", אל תיהי בטוחה שלא יאשפזו.
אני לא אומרת כלום מהשמים אלא מנסיון, אני סיפרתי שרציתי להתאבד ואין דבר שאני מצטערת עליו יותר. אחרי שידעו את זה פשוט מיררו לי את החיים בצורה מפחידה, הם העדיפו לגרום לי לסבל עוד יותר גדול ממה שהיה לי רק כדי שאני אשאר חיה.
כל מה שעניין אותם היה שאשאר בחיים, אבל לא עניין אותם בשיט אם החיים שלי הם חיים בכלל.
זה נמשך ככה עד שפשוט שיקרתי להם שעבר לי ואני כבר לא רוצה להתאבד, כל זה היה סתם מיותר.