אני חושבת שפיתחתי התקפי חרדה.

זה מרגיש שאני לא יכולה לקחת נשימה עמוקה מספיק, תמיד רוצה למלא את הריאות שלי בנשימה ולא מצליחה, הלב שלי דופק מהר יותר וחזק יותר ואני לא מצליחה לא לשים לב אליו, אני מרגישה שאני לא מציאות שהכל לא נוגע בי ואני לא קיימת, אני חייבת לחשוב על משהו חיובי בשביל להכחיש שאני מרגישה רע ולדחות את ההתקף, למה אני צריכה לסבול את זה בכיתה? באמצע מבחן? ברגע שאני הכי לא רוצה שזה יגיע זה מגיע ופוגע בי ואז אנשים אחרים לא מבינים את זה. זה התחיל בגלל בנאדם אחד, רק כשהוא נמצא אני מרגישה לחוצה למה? למה כשנאי עם החברה הכי טובה שלי אני מרגישה הכי פתוחה בעולם? למה אני התחלתי לשנוא את עצמי בגלל מישהו אחר? לא רוצה לחיות ככה רוצה להרגיש חופשייה עוד הפעם, לא רוצה לחשוב פעמיים ולדחות את המחשבות\רגשות שלי בגלל שאני מפחדת להביע אותם שהוא נמצא, חרא עליו. למה אני צריכה להתנחם בו? למה אני צריכה להרגיש רע בגלל דבר קטן שאני עושה? אני לא בשיעור, אני לא בכיתה שמנסים ללמד אותי דברים, אני חיה וככה אני רוצה להרגיש, שאני חיה. לא סובלת אותו.
מצידי שימחקו את מה שכתבתי