פריקה (מוזמנים להגיב)

עוד פעם אני זורקת את עצמי לאותו סיכון, מתהלכת על אותו חבל דק שמפריד ביני לבינו. מלמעלה הכל נראה בסדר, אני מחזיקה מעמד. אבל תנועה אחת קטנה והדרך למטה תהיה הרסנית. ככה אני מרגישה כל פעם שאני נותנת לעצמי להיפתח ולהתאהב במישהו חדש. כל פעם זה אותו התירוץ המשכנע "אבל הוא חמוד, הוא לא כמו האחרים. הפעם זה זה" אותו קול מעצבן בראש שאומר לי ללכת על זה. וכשזה קורה זה תמיד טוב בהתחלה, זה תמיד מגיע לתחושה הזאת של ההיי שאי אפשר להסביר... עד שביום אחד, ברגע אחד, זה מתפוצץ לי בפנים בלי הכנה מוקדמת. אני כזאת סתומה... הייתי צריכה לדעת שזה לא יחזיק מעמד יותר מחצי שנה. למה אני מתאהבת ונפגעת כל פעם מחדש? למה בנים זה דבר כל כך מעצבן דוחה ומושלם באותו הזמן? מה אני עושה לא בסדר? יותר מידי שאלות ועד שיהיו לי תשובות כנראה שהלב יהיה יותר מידי מצולק ופצוע...
תודה שקראתם. מה דעתכם?