7 תשובות
שואל השאלה:
"הַזְּמַן הוּא מוֹרֶה מְעֻלֶּה. לְמַרְבֵּה הַצַּעַר, הוּא הוֹרֵג אֶת הַתַּלְמִידִים." ~ הַקִּטּוּר ברליוז.
"ביום שבו לחצתי את ידי עם זו של הסרטן, החיים התחלקו לשניים; החיים שלפני האגרוף בבטן- הידיעה על הסרטן- והחיים שאחריו. הבעיה היחידה עם האימרה הזו היא שלא ניתן לקרוא 'חיים' לשנים המבוזבזות שבהם חשבתי שאני בריאה. וזו, זו העובדה שהכאיבה לי יותר מהכל. הידיעה שהתחלתי לחיות רק ברגע בו נודע לי שאני עומדת למות. כאב לי כשהכתה בי התפיסה המעוותת הזו. לא כאב לי על עצמי ולא על הזמן שאבד. כאב לי על כל האנשים שעד אותו הרגע לא שמחו מספיק ולא אהבו מספיק, בגלל המחשבה על המחר ועל כל מה שהוא יכול לפתור בחיינו. האמת היא שזה טבוע עמוק בטבע של האנושות, האהבה האינסופית הזו לדחייה של דברים. אני בעצמי הייתי כזו. יכולתי לזכות בתואר הדחיינית העולמית, בגלל שלא אהבתי לעשות דבר ברגע הקיים. העדפתי לעשות דברים ריקים מתוכן ולהשאיר את האהבות הכי גדולות שלי למחר.
"באותה התקופה הייתי אופטימית. חשבתי שהמחר מחכה אך ורק לי, ושתמיד תהיה לי האפשרות לשחק בזמן ולשנות אותו לטובתי. לא הערכתי מספיק, לא אהבתי מספיק, לא שמחתי מספיק. אני רוצה להאשים את עצמי על כך, לחבוט בבטני עד שאודה בכך שהייתי חסרת תועלת. אך איך אוכל אי פעם להאשים את עצמי? עד האגרוף בבטן, לא ידעתי לאהוב. לא ידעתי להעריך, לא ידעתי מהי שמחה. הסרטן צץ בפתח הדלת ללב שלי, באותו יום שקראתי לו המחר. באותו היום שכל כך סמכתי עליו מאז ומתמיד, שציפיתי שיחכה אך ורק לי... בבית החולים, בפעם הראשונה בחיי- הסתכלתי לכאב עמוק בעיניים. ניהלתי איתו מלחמות דם על הנפש שלי, שהתישו כל תא ותא בי. מספר הפצועים היה רב וגבה מגופי כל שארית כוח שנותרה לו. כשהגוף שלי לא יכל להלחם יותר, נלחמתי למענו, לקחתי את כל הזמן שמעולם לא ניצלתי והפכתי אותו למקור הכוח שלי, למקור התעוזה שבקעה ממני. זו הייתה המלחמה האמיתית הראשונה שלי עם הסרטן. שם הבנתי שבמלחמה אין מנצחים בגלל שבכל מלחמה לאחד הצדדים יש הרוגים. אצלי זה התבטא בגוף שלי. שהיה גם הרוג מספר 1, וגם 2 ושלוש בגלל שהוא הפסיד כל כך הרבה במלחמות האלו, ובו זמנית גם הרוויח את היכולת להשאר ולהאבק, להיבנות מחדש עד כמה שהוא יכל עד הפעם הבאה. באותו היום, לאחר המלחמה הגדולה שלי, ראיתי את הדוקטור שלי לראשונה. על פניו היה חיוך מנחם ובליבו הוא בנה ציפיות לעתיד מלא באהבות עבורי. הוא חיכה כמה דקות שאתאושש, ואז הוא רכן לעברי ולחש 'אף אחד לא יודע כמוך, מהו כאב של לוחמים'. המשפט הזה היה כמו הסערה האחרונה אחרי המלחמה, כמו קשת שפגע בדיוק במרכז המטרה והחץ חדר עמוק דרך שכבות העץ. זה היה רגע משנה חיים עבורי. צעדיו היו שקטים כשיצא מהחדר. הוא נתן למילותיו זמן לשקוע. כשנשארנו לבד בחדר, הסרטן שלי ואני, הרשתי לעצמי להתפרץ בבכי, לתת לנשמה הקרועה שלי להקרע קצת יותר. נתתי ללב שלי לדמם והבטחתי לו שלעולם לא אכאיב לו יותר".
אני מנידה בראשי, מנגבת את הדמעות בגב כף ידי. שפתי התחתונה רעדה בקצב לא קבוע, נתנה לדמעות שלא יכלו לעמוד בכאב תירוץ להתחזק. "לא עמדתי בהבטחה הזו מעולם".
"הַזְּמַן הוּא מוֹרֶה מְעֻלֶּה. לְמַרְבֵּה הַצַּעַר, הוּא הוֹרֵג אֶת הַתַּלְמִידִים." ~ הַקִּטּוּר ברליוז.
"ביום שבו לחצתי את ידי עם זו של הסרטן, החיים התחלקו לשניים; החיים שלפני האגרוף בבטן- הידיעה על הסרטן- והחיים שאחריו. הבעיה היחידה עם האימרה הזו היא שלא ניתן לקרוא 'חיים' לשנים המבוזבזות שבהם חשבתי שאני בריאה. וזו, זו העובדה שהכאיבה לי יותר מהכל. הידיעה שהתחלתי לחיות רק ברגע בו נודע לי שאני עומדת למות. כאב לי כשהכתה בי התפיסה המעוותת הזו. לא כאב לי על עצמי ולא על הזמן שאבד. כאב לי על כל האנשים שעד אותו הרגע לא שמחו מספיק ולא אהבו מספיק, בגלל המחשבה על המחר ועל כל מה שהוא יכול לפתור בחיינו. האמת היא שזה טבוע עמוק בטבע של האנושות, האהבה האינסופית הזו לדחייה של דברים. אני בעצמי הייתי כזו. יכולתי לזכות בתואר הדחיינית העולמית, בגלל שלא אהבתי לעשות דבר ברגע הקיים. העדפתי לעשות דברים ריקים מתוכן ולהשאיר את האהבות הכי גדולות שלי למחר.
"באותה התקופה הייתי אופטימית. חשבתי שהמחר מחכה אך ורק לי, ושתמיד תהיה לי האפשרות לשחק בזמן ולשנות אותו לטובתי. לא הערכתי מספיק, לא אהבתי מספיק, לא שמחתי מספיק. אני רוצה להאשים את עצמי על כך, לחבוט בבטני עד שאודה בכך שהייתי חסרת תועלת. אך איך אוכל אי פעם להאשים את עצמי? עד האגרוף בבטן, לא ידעתי לאהוב. לא ידעתי להעריך, לא ידעתי מהי שמחה. הסרטן צץ בפתח הדלת ללב שלי, באותו יום שקראתי לו המחר. באותו היום שכל כך סמכתי עליו מאז ומתמיד, שציפיתי שיחכה אך ורק לי... בבית החולים, בפעם הראשונה בחיי- הסתכלתי לכאב עמוק בעיניים. ניהלתי איתו מלחמות דם על הנפש שלי, שהתישו כל תא ותא בי. מספר הפצועים היה רב וגבה מגופי כל שארית כוח שנותרה לו. כשהגוף שלי לא יכל להלחם יותר, נלחמתי למענו, לקחתי את כל הזמן שמעולם לא ניצלתי והפכתי אותו למקור הכוח שלי, למקור התעוזה שבקעה ממני. זו הייתה המלחמה האמיתית הראשונה שלי עם הסרטן. שם הבנתי שבמלחמה אין מנצחים בגלל שבכל מלחמה לאחד הצדדים יש הרוגים. אצלי זה התבטא בגוף שלי. שהיה גם הרוג מספר 1, וגם 2 ושלוש בגלל שהוא הפסיד כל כך הרבה במלחמות האלו, ובו זמנית גם הרוויח את היכולת להשאר ולהאבק, להיבנות מחדש עד כמה שהוא יכל עד הפעם הבאה. באותו היום, לאחר המלחמה הגדולה שלי, ראיתי את הדוקטור שלי לראשונה. על פניו היה חיוך מנחם ובליבו הוא בנה ציפיות לעתיד מלא באהבות עבורי. הוא חיכה כמה דקות שאתאושש, ואז הוא רכן לעברי ולחש 'אף אחד לא יודע כמוך, מהו כאב של לוחמים'. המשפט הזה היה כמו הסערה האחרונה אחרי המלחמה, כמו קשת שפגע בדיוק במרכז המטרה והחץ חדר עמוק דרך שכבות העץ. זה היה רגע משנה חיים עבורי. צעדיו היו שקטים כשיצא מהחדר. הוא נתן למילותיו זמן לשקוע. כשנשארנו לבד בחדר, הסרטן שלי ואני, הרשתי לעצמי להתפרץ בבכי, לתת לנשמה הקרועה שלי להקרע קצת יותר. נתתי ללב שלי לדמם והבטחתי לו שלעולם לא אכאיב לו יותר".
אני מנידה בראשי, מנגבת את הדמעות בגב כף ידי. שפתי התחתונה רעדה בקצב לא קבוע, נתנה לדמעות שלא יכלו לעמוד בכאב תירוץ להתחזק. "לא עמדתי בהבטחה הזו מעולם".
אנונימית
צמרמורת.
הקטע הזה ממש טוב
מרגש..
אנונימי
ו או ו ו
גרמת לי לחשוב
גרמת לי לחשוב
ואי ממש יפה
מרגש כל כך!
באותו הנושא: