אני אשמח שתגידו לי מה אתם חושבים על ה שכתבתי.

אמא פעם אמרה לי שאני יפה,זה היה כשהייתי בת שבע אני חושבת,ביום של היומולדת שלי.לבשתי שמלה שלא ממש אהבתי,לבשתי אותה כי אמא אהבה.היא אמרה שזה נשי ונשים לובשות שמלות. מרחתי חיוך גדול על הפנים,חיוך של ילדה בת שבע שאין לה הרבה צרות בחיים.חוץ מיזה שבמקום לקבל עוגת שוקולד עם סוכריות קיבלתי גלידה עם נירות,אני לא ממש יודעת למה.
היום אני בת שבע עשרה,אני תוהה לעצמי אם אמא עדיין חושבת שאני יפה.כי היא לא אמרה לי את זה מאז.
אולי זה בגלל שהשיניים שלי צהובות מהסיגריות,ואני כבר לא לובשת שמלות כמו שאמא אוהבת. אני לובשת שחור. וזה לא הכי נשי בעולם.
אולי זה בגלל שאני בדיכאון כי החבר שלי עזב אותי ואפשר לראות את זה על הפנים. אהבה זה חרא.
או אולי זה בגלל כי היא לא מסתכלת לי ישר לעיניים כמו כל האימהות. היא בורחת הרבה עם החבר שלה למקומות שאני לא מכירה.
או אולי זה בגלל שאני בוכה לה הרבה שאני לבד. וכשאני בוכה אני לא יפה.
או שאולי זה פשוט בגלל שאני לא יפה,אני לא יודעת.
אין לי את הפנים התמימות האלה של ילדה בת שבע יותר.
וחבל.
החיים עשו אותי מכוערת.
ואולי אני סתם אומרת את זה כדי לא להאשים את עצמי יותר מידיי. אבל זאת המציאות.
אז מה.