5 תשובות
שואל השאלה:
וואו זה מסובך ודי ארוך
אני פשוט אגיד כל מיני סיטואציות שאני מרגישה בהן את ההרגשה הזאת...
כשאני הולכת במסדרון אני מרגישה ברמות קשות שכולם בוחנים אותי וחושבים עליי כמה אני חננה או מוזרה, בגלל זה כשאני יוצאת מהכיתה אני סורקת כמה המסדרון מלא וכשהוא ממש ריק אז אני מרגישה אנחת רווחה.
יש לנו מסדרונות ארוכים כאלה, שלהקיף אותם לוקח הרבה זמן, ובגלל שזה לעיני כולם, אני פשוט תופסת את הרגליים שלי והולכת ממש כמעט בריצה רק כדי להימנע מאנשים שיסתכלו עליי, ממש רצה, וחברות שלי העירו לי על זה ואפילו אנשים זרים. אני כל הזמן אומרת את זה, שאם הייתה לי אפשרות לחיות כאן ולראות את כולם מסביבי אבל לחיות ב"גוף שקוף" שאף אחד לא רואה הייתי בוחרת בה, כדי שאני אוכל לראות אנשים אבל אף אחד לא יוכל לראות אותי. כשפונים אליי אני מרגישה כאילו יורד לי הלב, אני מתחילה להאדים ומתחיל להיות לי חם ואני רועדת ומגמגמת וחברות שלי תמיד נוהגות להזכיר את זה בקול שאני מאדימה ואז אני רק מאדימה יותר. אני נמנעת מתקשורת עם אנשים ש"לא צריך", בחיים לא אצביע בשיעור אפילו כשיש לי הערה חשובה להעיר, אני כל חיי רק "בוחנת". אני לא מכירה אנשים חדשים ומתרצת לעצמי שזה פשוט כי את האנשים הספיציפים האלה אני לא רוצה להכיר, כשלמעשה אני לא רוצה להכיר אף אחד. גם מול החברות שיש לי אני מרגישה נבחנת, ואף אחת לא מבינה כמה הכל חמור בעיני. אנשים לא מבינים כמה חמור אני מגיבה לדברים, מבחינתם אני סתם ביישנית אבל זה הרבה יותר מזה, אני מרגישה ממש נחותה מול אחרים, אני כל כך מפוחדת ממה שיחשבו אליי עד שאני משתדלת לא לתת לאנשים להכיר אותי, אני באמת ממש מפוחדת מכל אתגר חדש בפניי - לפנות למורה, להסתדר במחויבות בתקשורת עם אנשים, כל דבר שגרתי כזה דורש ממני כל כך הרבה אנרגיות ואני ממש חרדתית לגבי כל סיטואציה חברתית שקורית לי...
וואו זה מסובך ודי ארוך
אני פשוט אגיד כל מיני סיטואציות שאני מרגישה בהן את ההרגשה הזאת...
כשאני הולכת במסדרון אני מרגישה ברמות קשות שכולם בוחנים אותי וחושבים עליי כמה אני חננה או מוזרה, בגלל זה כשאני יוצאת מהכיתה אני סורקת כמה המסדרון מלא וכשהוא ממש ריק אז אני מרגישה אנחת רווחה.
יש לנו מסדרונות ארוכים כאלה, שלהקיף אותם לוקח הרבה זמן, ובגלל שזה לעיני כולם, אני פשוט תופסת את הרגליים שלי והולכת ממש כמעט בריצה רק כדי להימנע מאנשים שיסתכלו עליי, ממש רצה, וחברות שלי העירו לי על זה ואפילו אנשים זרים. אני כל הזמן אומרת את זה, שאם הייתה לי אפשרות לחיות כאן ולראות את כולם מסביבי אבל לחיות ב"גוף שקוף" שאף אחד לא רואה הייתי בוחרת בה, כדי שאני אוכל לראות אנשים אבל אף אחד לא יוכל לראות אותי. כשפונים אליי אני מרגישה כאילו יורד לי הלב, אני מתחילה להאדים ומתחיל להיות לי חם ואני רועדת ומגמגמת וחברות שלי תמיד נוהגות להזכיר את זה בקול שאני מאדימה ואז אני רק מאדימה יותר. אני נמנעת מתקשורת עם אנשים ש"לא צריך", בחיים לא אצביע בשיעור אפילו כשיש לי הערה חשובה להעיר, אני כל חיי רק "בוחנת". אני לא מכירה אנשים חדשים ומתרצת לעצמי שזה פשוט כי את האנשים הספיציפים האלה אני לא רוצה להכיר, כשלמעשה אני לא רוצה להכיר אף אחד. גם מול החברות שיש לי אני מרגישה נבחנת, ואף אחת לא מבינה כמה הכל חמור בעיני. אנשים לא מבינים כמה חמור אני מגיבה לדברים, מבחינתם אני סתם ביישנית אבל זה הרבה יותר מזה, אני מרגישה ממש נחותה מול אחרים, אני כל כך מפוחדת ממה שיחשבו אליי עד שאני משתדלת לא לתת לאנשים להכיר אותי, אני באמת ממש מפוחדת מכל אתגר חדש בפניי - לפנות למורה, להסתדר במחויבות בתקשורת עם אנשים, כל דבר שגרתי כזה דורש ממני כל כך הרבה אנרגיות ואני ממש חרדתית לגבי כל סיטואציה חברתית שקורית לי...
אנונימית
זה ממש נשמע כמו חרדה חברתית, הייתי בול כמוך ועכשיו זה קצת התמתן אחרי שנפגשתי עם פסיכולוגית cbt ואפילו כדורים לחרדה חברתית, ממליצה לך להתחיל לטפל בזה לפני שתגדלי עוד וזה ישתלט עלייך לגמרי, כי זה יכול למנוע ממך הרבה דברים בעתיד, ועם כמה שזה קשה תזכרי שהכל בראש שלך, אנשים לא באמת בוחנים אותך כל הזמן ואל תחששי מסיטואציות...תקפצי למים ותעזי זאת הדרך היחידה להעיף את החרדה הזאת
שואל השאלה:
תודה רבה:)
תודה רבה:)
אנונימית
יש לי חרדה חברתית.. אולי תכתבי מה את מרגישה ואוכל להגיד לך אם אלו התסמינים אם תרצי
שואל השאלה:
ואני יודעת שדרכי הבדיקה הן טיפול אצל פסיכולוג, אבל מזה אני רוצה להימנע
ואני יודעת שדרכי הבדיקה הן טיפול אצל פסיכולוג, אבל מזה אני רוצה להימנע
אנונימית
באותו הנושא: