אז אני אישה יהודיה והתאהבתי באישה מוסלמית,תקראו ותגידו מה דעתכם?

ישבתי וחשבתי מה יהיה איתנו
למה כל כך מסובך לשני אנשים שאוהבים אחד את השני להיות ביחד
כל החיים שלי חיכיתי לאישה הזאת שאיתה אני יהיה באמת מאושרת לאישה הזאת שלא יהיה לי אומץ לבגוד בה.ולא כי אני מפחדת ממנה,בגלל שאני יפחד לאבד אותה,האישה הזאת שאני ירצה להפוך את העולם בשבילה,שאיתה אני יקום כל בוקר ויחייך שאף פעם לא ימאס לי לראות אותה מחייכת,האישה הזאת שחיבוק ממנה זה עולם שלם בשבילי,האישה שתצחיק אותי ושאני יהיה גאה להיות איתה..והיא הגיע וזאת הייתה דווקא אישה ששונה ממני לגמרי,אישה שגדלה בבית שונה משלי,אישה שהשפה שלה שונה הלבוש שלה שונה והעולם שלה הפוך לגמרי..לאט לאט היא הכניסה אותי לעולם שלה ואני אותה לשלי,למדנו להכיר אחד את השני להגן אחד על השני ואף פעם לא הפסקנו לאהוב,אנשים קטנים אומרים שזה בילבול,שזה טעות אבל רק האנשים החכמים יבינו שזאת אהבה..עם הזמן המרחק בנינו היה גדול אבל בלב תמיד היינו קרובים תמיד חשבתי עליה והיא חשבה עליי,תמיד נזכרנו ברגעים היפים שלנו ברגעים שהיינו כל כך אוהבים שלא הרגשנו שיש עולם בחוץ,שני אנשים שאשכרה נולדו אחד בשביל השני..הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילה לא ראיתי בעיניים אפילו המשפחה והאנשים שגדלתי איתם לא עיניינו אותי,הרגשתי שבלעדיה החיים לא שווים כלום..עברה שנה מאז שהכרנו נפרדנו חזרנו נפרדנו וחזרנו אבל הפעם האחרונה הייתה יותר קשה..כי היא החליטה שהיא לא רוצה לחזור אליי יותר,שהיא התעייפה מהמלחמות והתייאשה מהחיים ואני המשכתי להלחם בשביל שנינו כי שהחלטתי לוותר הרגשתי שאלוקים לקח לי את החיים,את הלב,את השמחה,את התקווה ואת החשק לחיות..אז לקחתי את הכוחות האחרונים שלי ונלחמתי להכנס שוב לעבוד איתה,חיפשתי דרך לחזק אותה ואולי שנמשיך להלחם ביחד,אבל היא כבר הייתה חלשה היא איבדה את התקווה ואת הרצון להלחם..
והכי כאב לי שהיא איבדה את החיוך..את השמחה שהייתה לה בהתחלה,אני אוהבת אותה כל כך שהייתי נותנת לה את השמחה שלי אבל לא נשאר לי טיפת שמחה ברגע שראיתי אותה עצובה..
ועד היום אני שואלת את עצמי את אותה שאלה כבר במשך שנה..למהה למה אין דרך לתת לשני אנשים שכל כך אוהבים אחד את השני להיות ביחד?למה אתם כל כך רעים?