אני יודעת שזה מזעזע וזאת גם הפעם הראשונה שאני כותבת..סתם מה דעתכם?

אולי גם טיפים?אני יודעת שזה מאוד מבולבל ושאין התחלה וסוף ברורים

"יצא לכם להרגיש אבודים?
שאין שום דבר שמחזיק אותכם ואתם עומדים תלויים ומחכים..
מרגישים אבודים לגבי עצמכם, כמו חור גדול שהולך וגדל כל יום בלי יכול לסתום אותו.. הרצון הבלתי מוסבר להקיא את כל כולך, להתנתק מהרגש,המחשבות מהמציאות..
מסתכלים על אנשים כעל נשמות אבודות שבעצם אתם היחידים שאבודים פה .
אבודים, שבורים, מרוסקים, חדרי תועלת ויכולת לחיות.
ומה שהכי מטורף שהדבר שיכול לשבור אותך הוא המראה. הדבר הכי חומרי בעולם..
אולי באמת מראה הוא הדבר היחיד שנותן לי לגיטימציה לאושר, או שזה בעצם סיפור כיסוי שהמצאתי לעצמי כדי למלא את החור וריק שנוצר לי בלב. אני מרגישה דחויה, דחויה מבחינת העולם, החברה ומבחינתי. אני הצרה הכי גדולה שלי ששנים אני מנסה לשחק איתה, לשים עליה מסכות, להגדיל, להקטין, לפאר, להזניח. ובשום מצב לא הרגשתי אני, בכל הפעמים האלו אני לא זוכרת ולא יודעת אם קיים מצב שהייתי בו אני. כל החיים שמתי מסכות על עצמי . אין אני, יש מסכות ששמתי על עצמי במהלך השנים שיצרו אותי. דמות ריקה, ריקה האישיות, ריקה מתוכן, ריקה מהכל. שום דבר לא יוכל להחזיר את הנשמה האבודה שלי..