אובדן של אבא והעולם שנשבר - אבי נפטר לפני חודש, וכאילו חצי לב שלי הלך איתו. בעיני אין טעם וממשיות לחיים, כאילו משהו בתוכי מת. איני מוצאת טעם בחיים, השמחה יצאה מביתי מיום שחזרתי מהשבעה ואני לא מצליחה לחזור לשיגרה, ולא מבינה איך אפשר. אנא עזרו לי.

תשתדלי להיות כל הזמן בקירבה אל אנשים שאת אוהבת, תלכי עם חברים לים או לקניון ואני מאמינה שזה ייקח הרבה זמן אבל לדעתי זה ישתפר !
שלא נדע עוד צער..

צער לצערינו (למרבה האירוניה), זה חלק מחיינו, ואי אפשר להפטר ממנו - אנשים נהיים עצובים מדברים שונים ומרובים. את חייבת להבין שלמרות אובדן אביך (משתתף בצערך!), את חייבת להמשיך בחיים - כי הרי בטוח שזה מה שהוא היה רוצה שתעשי. תמשיכי בחייך כפי שהם, תמשיכי לחייך, תמשיכי לעסוק במה שמעניין אותך.
חוץ מזה, תנסי להסתובב עם אנשים שכיף לך להסתובב איתם. כמובן שהזיכרון של אביך תמיד ישאר, ואת תשארי עצובה מכך שאיבדת אותו. אך שוב, את חייבת להבין שהחיים צריכים להמשך, ושלצערינו הרב של בני האדם - לכולם יש את סוף חייהם. ואם הייתה לו מחלה כלשהי אז תתנחמי בכך - שלפחות עכשיו הוא לא סובל.

משתתף בצערך ובאובדנך, שלא תדעי עוד צער.

כמי שאיבד אח צעיר אני בהחלט מודע לתחושותייך. אין קשה יותר מלאבד מישהו שהיה קרוב לליבך. זה צער שילווה אותך למשך תקופה ארוכה. אומרים שהזמן והשנים עושים את שלהם ואולי זה נכון. אבל כרגע את מרגישה שקשה לך לחזור לשיגרה ואולי שאסור לך לשמוח. אבל אני בטוח שלא כך היה רוצה אביך. הוא לא היה רוצה שפטירתו מהעולם תביא צער למשפחתו. את צריכה לדבוק בחיים. לאחד שוב את המשפחה לאסוף את השברים. אין זמן טוב מה זה לפייס בני משפחה שהתרחקו. עשייה זו יחד עם שיגרת יומך והדאגה לבני ביתך יעסיקו אותך בצורה כזו שתוכלי אט אט לחזור לעצמך. בנוסף להמלצות שרשמו קודמיי.
מי יתן והשמחה תחזור במהרה לביתך.

מעבר למה שכתבו לפני -
מה היה גילו של אביך ז"ל במותו, ובת כמה את?

אני בת 23 ואבא שלי נפטר בגיל 55

אנונימית יקרה,
אני משתתפת בצערך, ומצטערת לשמוע.. אני בטוחה שהכאב שאת חווה גדול כל כך, ונשמע שהחור שנפער בלבך לא מוצא את דרכו להחלים. זה בטח משהו שאי אפשר להכין את עצמך אליו, ואי אפשר לדמיין אותו. אני שומעת שאת מרגישה חוסר טעם בלהמשיך כך, ושאת מוצפת בעצב..
לפעמים שיחה כנה מלב אל לב, ובאנונימיות, יכולה אולי להקל מעט על הכאב. אם רק תרצי, את מוזמנת אלינו לצ'ט של סה"ר (בקישור שלמטה), כל ערב יש שם מישהו שיהיה שם להקשיב לך ולתמוך בך ולהכיל את כאבך, אם תרצי לשתף אותנו מה עובר עליך, לספר על אבא.. אולי נוכל להקל מעט..
מחבקת אותך,
מתנדבת סה"ר

שלו לך.
לפני כחודשיים איבדתי את אחותי, היתה בת 7 לאחר שחלתה בסרטן, היו בטוחים שהבריאה ואמרו לנו שתחזור הביתה, ובלילה שאחרי זה היא נדבקה מוירוס ונפטרה אחרי לילה בטיפול נמרץ.
כמה בכיתי, כמה כאבתי, ועדיין. זה משהו שקשה מאוד לכל אחד, לאבד מישהו קרוב, אהוב ומוכר.
אני יכולה לומר שאני כלל לא נמצאת במקום בו הכל מאחוריי, בכלל לא, אני עדיין ממש עמוק בתוך האבל, זה עוד ממש טרי.
וכך גם אצלך, הכל נורא טרי, את עדיין לא מעכלת שום דבר, הכל קרה עכשיו.
תני לעצמך זמן להתאבל, אני הייתי בתחילה כל כך במקום של לצאת מה זה עכשיו, לחזור לשיגרה, לא לבכות.. ומהרגע שקיבלתי עצה כן לבכות, כן להתאבל, כן לחשוב עליה, כן לתת לזמן הראשוני להיות קצת קשה, כי אמרו לי שזה מה שיגרום לי אח"כ שאוכל להתגבר, כי נתתי לכאב לצאת בזמן, ולא מאוחר יותר. כי אז הקושי גדל נ=מיום ליום.. וקשה לצאת מיזה..
ובאמת, אני כל יום בוכה, כל יום חושבת עליה, על כמה שהיא חסרה לי כאן, אני מדברת עם כולם פתוח, זה נורא משחרר, מאוד.
מספרת עליה, על כמה היא היתה נפלאה, כמה היא סבלה (ועכשיו כבר לא..),. מדברת ומספרת לכולם על האחות הנפלאה שהיתה ואיננה.
ואני מבטיחה לך, יש הבדל גדול בין החודש הראשון, לחודש האחרון. זה נורא משחרר לדבר, לבכות, להתאבל. וזה גם בסדר, ולגיטימי, הרי חווית אובדן קשה של אדם קרוב מאוד.
אני מקווה מאוד בשבילך, בשבילי ובשביל כל מי שצריך לעבור את זה, שהתקופה הזו תעבור בשלום. שלא נסבול יותר. שנדע מעתה רק טוב.
מקווה בשבילך שיהיה לך הכי טוב, שתדעי לשחרר כשאת צריכה, לבכות כשצריך, לצאת לנשום אוויר צח, לדבר או יחד עם משהו- איך שמרגיש לך באותו רגע..
המון הצלחה! ליבי איתך!
אחות כאובה.

שלום לך,

אכן, מותו של אדם קרוב ובמיוחד הורה, קשה ומפחיד בכל גיל, מה עוד שאביך במותו היה צעיר יחסית וכמובן גם את. המוות הינה תופעה שמזעזעת את אמות הסיפים שלנו. מה הטעם להשקיע ולהתאמץ? לנסות להשיג ולהתאמץ אם נמות בתוך כך וכך שנים? אלו שאלות טבעיות ונורמליות. יתרה מה זאת, אם השאלות הללו לגבי משמעות וטעם החיים, אינן מתעוררות בעקבות מוות של מישהו קרוב, ישנה בעיה. או שמשהו אטום בלב המתאבל או שהוא נמצא בשלב של אי קליטת המשמעות של האירוע.

בכל אדם ישנו מנגנון עדין המשכיח ממנו את עובדת מותו הקרב. מות אדם קרוב משבש את המנגנון הזה ומפחידו. המנגנון הזה יודע להשתקם באופן ספונטני אולם זה דורש זמן. כדאי ללמוד מההלכה היהודית בעניין זה. קודם יושבים שבעה שזה עיסוק אינטנסיבי במת. אח"כ יש מנהגי אבלות עד יום השלושים. בהמשך מנהגי אבלות מופחתים עד תום השנה ואח"כ תזכורת שנתית ביום השנה (יאר צייט). אי אפשר ולא רצוי לזרז את התהליך.
ויחד עם זאת, אם את מרגישה שקשה לך להתמודד עם זה לבד, הרגישי בנוח לממש את זכותך המלאה לפנות לאיש מקצוע ולשוחח עמו.
המקום ינחם אותך ביחד עם שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפי דאווה עוד.

נא הסכיתי ושמעי
אמנם גיל 55 זה גיל צעיר, אך זוהי דרכו של עולם ומובטח לך שתוך מספר שבועות תחזרי לעצמך לאחר שתביני שאין מה לעשות במקרה של מוות

משתתפת בצערך העמוק. אמי היקרה נפטרה לפני שנה אינני יודעת את נפשי, היא גססה לי מול העיניים בבית החולים ואני הייתי חסרת אונים. שברון ליבי מורכב גם מהאובדן, גם מתחושת פספוס, כי אם היא היתה הולכת לבית החולים בזמן, היום היא היתה בחיים. אני 24 שעות חושבת עליה. וגם חולמת עליה. הצעתי אלייך, כמה שזה נשמע מיושן - הקימי משפחה זה מספק המון תעסוקה, אם יש לך השקיעי בהם, טפחי אותם, ואהבי אותם, ודאגי להם, כי אין יותר חשוב ויקר, תרגישי טוב.

אם עדיין יש לך את הבעיה הזאת, את יכולה לדבר איתי, אני באמת מבין בנושא:)

היי אנונימית דבר ראשון שאף אחד מאיתנו לא ידע עוד צער אבל ככה העולם עובד ככה הוא ממשיך וכך הוא יתקיים ואין מה לעשות בדיוק ביום הזה איבדתי את סבתא רבה שלי ז"ל שתחייה בוכים מתטבלים ולוזרים כי ככה החיים עובדים אומנם קשה אבל תריך להסתגל למציאות מקןה שעזרתי ושןב שלא תדעי עוד צער יותר...