יש לי בעיה, אני קנאית למי שיש סבלנות, אני מבקשת שיקרא הכל בבקשה..

אני קנאית נוראית, באמת. אבל אני לא מראה את זה כלפי חוץ, ואם כן אז בצחוק.
הקנאה הזו לפעמים מתפרצת, היא לא נמצאת כי אני לא סומכת עליו, היא נמצאת כי אני מפחדת לאבד אותו כתוצאה ממה שקרה בין ההורים שלי שאמא שלי בגדה באבא שלי, וראיתי איך זה הרס לו את החיים. כי אני נוטה לחשוב על הדברים הרעים שאנשים עושים. אני חושבת על זה שבנות, כשהן רוצות מישהו הן יקבלו את מה שהן רוצות. בנות יותר כרזמטיות ממני, בנות יותר יפות ממני, בנות יותר גדולות ממני בגיל (ביני ובין הבן זוג שלי שנתיים הפרש), בנות שאולי יראו יותר בוגרות ממני. אני קנאית. ואני סובלת מזה. אני אוהבת אותו הכי שאפשר, והוא אוהב אותי. הוא בחיים לא יפגע בי, אני יודעת. לפחות לא בכוונה. אבל אני מפחדת. הוא בצבא. מוקף כל הזמן בבנות כי הוא עובד כפקיד. בנות שסיימו לימודים, בגרויות, כאלה שיכולות להיד "עד מתי" ולהתלונן כי מה זה צבא לעומת לימודים, אני מפחדת. אני מפחדת לאבד אותו. זה מטומטם שנערה אומרת את זה אולי, אבל אני באמת אוהבת אותו, אהבת נפש. ומה שיש בינינו זה אמיתי. אז למה אני עדיין כל כך מפחדת? אני סובלת מזה, אני באמת סובלת מזה. זו לא קנאה רגילה, זו קנאה מוגזמת ואני לא שולטת עליה.